fbpx

השנה של הבחירות שלא היו // הטור של שרון כידון

0

2018 הייתה שנת בחירות, כי הרי הכל היה בה חוץ מהבחירות עצמן. המשחק המקדים היה ארוך במיוחד והשתרע לאורכה ולרוחבה. אם היה לנו שקל על כל פעם שהופרחה המילה "בחירות" בשנה החולפת (השלימו לבד את הקלישאה).

 

נכון, שיטת הממשל מביאה ממשלות רבות לשאלות קיומיות לעיתים עוד בתחילת הקדנציה, והמערכת הפוליטית מטבעה מתלהטת לא פעם עד כדי אי־מנוס מפירוק ממשלה. ובכלל, גם הלהט הציבורי והעיתונאי מבקש מטבעו את האדרנלין המשובח, אבל עדיין, 2018 הייתה שונה. היא לוותה לכל אורכה בטנגו קדימה ואחורה של בחירות, וכל הסימנים הראו שהנה זה קורה. וזה לא קרה.

 

הרבה סנוניות בישרו את בוא הבחירות. קשה למנות את כולן. רק לאחרונה החליט שר הביטחון אביגדור ליברמן להתפטר מתפקידו כמחאה, לדבריו, על המתינות מול חמאס ועל חוסר יכולתו להשפיע. לליברמן היה נכון להפוך שר ביטחון כדי להיות רלוונטי, אך כשריח הבחירות באפו – עליו היה "להתאבד" על הבייס שלו, בכך שהוא מוכיח שהוא עדיין האיש שמילה שלו זו מילה. הוא אמנם לא חיסל את הנייה תוך 48 שעות, ואפשר שהניח לחמאס לירות בתקופתו מטחים רבים לדרום, אבל הוא רצה לעשות יותר, רק לא נתנו לו – ועל כן התפטר בדיוק במועד שבעיניו נכון להילחם על הבוחרים שלו.

 

גם שר האוצר משה כחלון אותת לנו שזו הייתה שנת בחירות עבורו. לאורך השנה הוא תחזק קמפיין בחירות בשילוט חוצות, כאילו אנחנו ממש רגע לפני הקלפי. מדיניות כלכלת הבחירות שהנהיג מריחה משיקולים אלקטורליים מובהקים. הרי את נושאת המטוסים של מחירי הדיור לא ניתן לסובב כל כך מהר, וזו הייתה הבטחת הבחירות שלו. כחלון עבד בבלימת העלייה של מחירי הדיור, אך השקיע רבות במתן מענקי פיצוי בדמות הטבות שישרתו אותו בבוא יום הבוחר. עובדה שמעידה כנראה שהוא הניח שהבחירות יבואו עוד במהלך 2018. אחרת, אולי היה דוחה חלק מההטבות הללו, שיש להן מחיר גבוה. את המחיר יראה ב־2019 בפריצת יעד הגירעון ובקיצוצים שיהיו בתקציב, וזה בטוח יהיה הרבה פחות נוח עבורו.

 

ואי אפשר לדבר על מועד הבחירות מבלי לדבר על השניים שבאמת רוקדים טנגו – ראש הממשלה בנימין נתניהו והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. אין זה סוד שראש הממשלה רוצה להגיע למעמד הגשת כתב אישום כראש ממשלה חזק שהמנדט שלו אושרר. ואין ספק שהיועץ מנדלבליט יודע שעליו להגיע למעמד של הגשת כתב אישום רק עם בסיס מוצק מאוד ביד. נתניהו חייב לעשות "אקזיט" ולהיבחר מחדש ממש בסמוך להודעה על הגשת כתב אישום, ואילו מנדלבליט רוצה לאסוף את כל התיקים יחד ואז לגבש החלטה. המשחק על לוח הזמנים הזה הוא שיצר בכל פעם השנה את התחושה שהנה זה קורה. לא משנה אם התירוץ היה חוק הלאום, חוק הגיוס או תיק הביטחון – מאחורי הכל עומד השיקול של נתניהו, מתי הכי נכון לו לאשרר את המנדט הציבורי שלו כדי שביום פקודה הוא יוכל להעמיד את המשקל הנכבד של הבחירה הדמוקרטית שלנו אל מול ה"זוטות" המשפטיות.

 

אז בחירות בסופו של דבר לא היו לנו השנה, היה אדרנלין והייתה רוח בחירות. בשנה הבאה הן יתקיימו בכל מקרה – בין אם במועדן בנובמבר ובין אם במאי, כמו ההערכה הרווחת כעת. מה שבטוח, שלשנת 2019 לפחות יהיה אפשר לקרוא שנת בחירות באופן רשמי.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: עופר וקנין, הארץ

שתף