אתם מכירים את זה שאתם מסתכלים על המשפחה של השכנים ושם הכל מושלם. גם אם יש ריבים, החזית שלהם מאוחדת. ייתכן שלא לכולם הכל נוח, ההורים אולי מאוכזבים לעיתים, אבל הם שומרים את זה לעצמם, ממשיכים להלל ולשבח. ארוחות שישי מצטלמות נהדר באינסטגרם, והמשברים הגדולים לא באים. לפחות ככה זה נראה מהצד.
זה כנראה מה שמרגישים במפלגות האחרות כלפי הליכוד. יש משהו מעורר קנאה בדנ"א של המפלגה הזאת. המלעיזים יאמרו – דיקטטורה; המצדדים יגידו דמוקרטיה מופלאה. קשה להתכחש לעובדה שהליכוד מביאה לידי ביטוי, יותר ממפלגות אחרות, את הדמוקרטיה הייצוגית שלנו. גם אם השיח הפנימי הלא־פומבי משתיק ביקורת וקריאת תיגר על המנהיגות.
אפשר להתייחס לנאמנות המופגנת כאמוציונלית. נאמנות עיוורת ואפילו ילדותית. יש מי שמשווה אותה לנאמנות לקבוצת כדורגל. אותה החלטה שמתקבלת לפעמים כבר בגיל הרך, ושורדת בדרך כלל עד קץ החיים. גם כשהשחקנים מגמגמים והמאמן לא מספק את הסחורה, קבוצה לא עוזבים.
אבל את הנאמנות שחברי הליכוד כל כך גאים בה אפשר להסביר גם רציונלית: בסופו של דבר הניתוח הפרגמטי הוא "מי יביא לנו שלטון"; והרי גם כשנתניהו מתרחק מהבייס שלו וגם כשהוא ואורחות חייו מייצגים בדיוק את ההפך מעיקר בוחרי הליכוד – הוא "מביא שלטון", ובניגוד ל"חמוצים" בשמאל שעורפים את ראשי המנהיגים שלהם, בליכוד נושכים שפתיים ומבינים זאת.
גם בנוגע לרשימה בכנסת, מדובר במפלגה שמייצגת את הציבור שלה. חברי הכנסת של הליכוד הם כבר מזמן לא "נסיכים", לא ז'בוטינסקאים ולא בית"ריסטים – הם העם. הם אנחנו, על כל מה שמחמיא לנו ומה שפחות. גם אלה שעוררו מהומות, הפגינו בורות או נרצעות או סתם וולגריות. אפשר להסתכל על זה בשלילה, ואפשר להגיד שהליכוד מוכיח שיש מוביליות חברתית אמיתית.
גם הפריימריז בליכוד מתקדמים ודמוקרטיים ככל שניתן. קבלני קולות, דילים, זה שטויות. הבוחר קובע. אלה שמהמרים על צניחה של מועמדות כמו איילת שקד לצמרת הרשימה, לא מכירים את הליכוד. הגוורדיה הוותיקה של הליכוד, שנתמכת על ידי מתפקדיה, לא תיתן למועמדים מבחוץ – מוכרים ומוערכים ככל שיהיו – לדלג ולקטוף פירות מבלי שעבדו בשטח הליכודי.
השר יואב גלנט יודע שאם יעבור מ'כולנו' לליכוד, הוא לא יוכל לעשות זאת רק באמצעות תפקידו הבכיר ועברו המפואר בהסתערות על מעוזי אויב. הוא חייב להמשיך להסתער על מעוזי חתונות ובר מצוות כדי לזכות במקום מכובד ברשימה.
על הבאים מבחוץ לאמץ את הכלל הפחות דמוקרטי שקשור לביקורת. במשפחת הליכוד לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בפני השכנים. כאן נדרשת מיומנות לא פשוטה. מבכירי השרים בליכוד נדרש איפוק כמעט בלתי נסבל. איך ימצבו את עצמם בעמדה מנהיגותית, כשהם מגומדים על ידי נתניהו ולא יכולים לקרוא שום תיגר עליו? זו נוסחת השמדה עצמית: כיצד ניתן לייצר קול עצמאי ודעתני, מבלי להיתפס כמי שחותר תחת נתניהו ולהיות מחוסל פוליטית במקום. סער, ארדן, כ"ץ ואחרים נאלצים להתמודד עם הסוגיה הזאת יום־יום.
האם זו מפלגה של מנהיג מונוליטי בכסות דמוקרטית, או מפלגה שעושה שימוש בפופולריות של המנהיג כדי לאחוז בשלטון? כנראה שתי התשובות נכונות. וצריך להודות ביושר, תנועת הליכוד יותר מאי פעם מצדיקה את שמה כגורם המלכד סביבה את אנשיה, גם כשהם עושים זאת כשהם לא תמיד שלמים.
צילום: דודו בכר, "הארץ"
