העצלות הדורית של היצירה
או: פרדי מרקורי כמשל לחיקוי תרבותי
רטרו הוא המצאה דורית עצלנית. כשאתה דור שלא מסוגל או לא משוכנע ביכולת שלך להמציא משהו חדש בעצמך, אתה הולך לשפת האוקיינוס של הרעיונות. ושם אתה מחכה לבואו של הבקבוק, שנשלח אליך מדור אחר בארץ רחוקה. ובמקום לחפש סימנים במילים הקדומות שנמצאות במכתב שאמור להוות צופן לתיבת האוצר, הוראות הפעלה או סתם שרבוט שיגרה לך את המוח, אתה מטביע את המכתב בחזרה בים וממחזר את הבקבוק עצמו. הקאמבק המשונה של האייטיז שאנחנו חווים כיום בתרבות הפופולרית הוא לא רק תולדה של דור יוצרים צעיר שהתבגר ושולף ממעמקי מוחו את הרפרנסים שעיצבו את ילדותו, והוא לא אופנתי ולא חמוד ולא ראוי להיקרא רטרו, כי הוא בסך הכל עוד מיצג מפואר של עצלות דורית.
עצלות דורית היא לא נחלתו הבלעדית של דור המילניום, זה שנהוג להשמיץ מדי פעם על לא עוול בכפו, אלא מחלה שתקפה בכל דור ודור. אבל מכיוון שאנחנו נמצאים כאן ועכשיו, אנחנו נתמקד בכאן ובעכשיו. וכדי להתמקד בכאן ובעכשיו מן הראוי למצוא אייקון דורי עכשווי כדי שנצמיד לצווארו את המאכלת. האייקון הדורי העכשווי הנכון ביותר הוא בחור צעיר בשם רמי מאלק. טוב, זו לא באמת אשמתו, אבל הוא בהחלט מצליח להמחיש בתוך פרק זמן קצר, בסך הכל שעתיים, את התופעה הנרפית. ולכן, לצד כל הסליחות הדרושות, יופנה כעת דווקא כלפיו כתב אישום דורי.
* * *
'מר רובוט' היא סדרת דרמה די מדכאת שניצבת על הספקטרום הדיסטופי. היא מהווה מצג חברתי פסבדו־בינארי בעידן סוציו־טכנולוגי. עידן רעוע, מופקר, פרוץ, שבסופו של דבר מקריס את האזרח החלש והאומלל והמתנגד תחת השלטון החזק והכוחני, את השלטון החזק והכוחני תחת ההון החזירי והעוצמתי, ואת ההון החזירי והעוצמתי תחת האזרח החלש והאומלל והמתנגד; וחוזר חלילה במעגל כשפים אינסופי שצפוי לו סוף, בכל זאת, ביום מן הימים, עם רדת הסדרה.
מי שמצליח להחזיק על כתפיו כמעט לבדו את כובד העלילה הוא אותו רמי מאלק, המגלם את המתכנת המבריק אליוט אלדרסון בתצוגת משחק תכליתית ומקורית. אין לו התקן שיניים, שפם עבות, פאות מרופדות ותלבושות ססגוניות, רק קול מונוטוני, מבט חרקי וקפוצ'ון שאמור מדי פעם להסתיר את הפגמים. מאלק יכול היה להסתפק בתפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה משובחת, יכול היה לבסס עצמו כקול של דור הגיקים, יכול היה להתברג לשורה איכותית מצומצמת של כוכבים שאינם כוכבים, אבל אז קרא לו הקולנוע. וכשהקולנוע קורא לך, אתה מתייצב. אולי זה הקסם, אולי היוקרה, הכסף, הגודל, אין לדעת, אתה מתייצב.
* * *
סרט ביוגרפי מצריך מכל שחקן התאמות: מראה, בגדים, גינונים, קול. אפשר לכווץ את כל אלו לכדי מילה אחת – חיקוי. הרבה שחקנים גדולים נבלעו בתוך חור התולעת שהוא הסרט הביוגרפי כשהתמסרו לחיקוי ושכחו את עקרונות המשחק, את הצורך בהפחת רוח חיים במילים, בהגשת הלב הפועם והמדמם לצופים, בניתוב הדרמה היומיומית של מושא הביוגרפיה כפי שהתרחשה באמת של החיים, המקום שאמור להיות גדול יותר מכל תסריט אפור, דיאלוג עקר ודינמיקה מעושה.
פרדי מרקורי – לא פחות מפרדי מרקורי – זה התפקיד הקולנועי הראשון הגדול באמת שקיבל על עצמו רמי מאלק. לגלם את פרדי מרקורי זו מתנה הוליוודית חד־פעמית. מטען תרבותי־אמנותי עתיר ממדים שמזדקק לתוך זיקית נדירה גם בנוף המוחצן של חצי מהסבנטיז וכל האייטיז. סיפורו של מהגר, בן למשפחה שמרנית, בעל זהות מינית מאותגרת ומתפתחת, פאשניסט מעורר שיח ושנוי במחלוקת. אייקון קהילתי טרגי, שעלה לגדולה עד שהשתעל דם לתוך מטפחת לבנה. הִמנוניסט דגול, שניחן בקול הגדול ביותר שידע הרוק הפופיסטי מאז ומעולם, קול ייחודי שלא ניתן לחיקוי.
וזו בדיוק הנקודה – הוא לא ניתן לחיקוי. הסרט 'רפסודיה בוהמית' מוותר מראש על ניסיון לחקות את הקול, אחרת הוא היה נשמע כמו מסיבת הקריוקי הגרועה בהיסטוריה. כאשר רמי מאלק פוער את הלוע, בוקע מגרונו קולו האמיתי האחד והיחיד של פרדי מרקורי. מאלק מזיז שפתיים כמו פיתום מחונן, והדציבלים מרעידים את האולם בשלל אוקטבות של האמן המקורי. מספיק שהוא דומה לו פיזית, מספיק שהוא חוזר בדיוק מושלם על התנועות שראינו תחילה ב־MTV ואז ביוטיוב מאות פעמים. כך זה היה, בדיוק, ממש ככה.
* * *
יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני היא בעצם העתק חיוור של העתק חיוור של העתק חיוור של העתק חיוור. דור שלם דורש במה ומיקרופון וכדאי שמישהו יתעד. ואז, במקום לייצר את האמנות המקורית שלו, הדור הזה מבקש מאיצקו לשים איזה שיר של עומר אדם. ומשם זה אפילו לא קריוקי – עכשיו כולם רוצים לעשות ליפסינק. ברוכים הבאים לדור הליפסינק, זה שלא דורש מעצמו מאמץ מוגזם או כישרון־על, אלא יכולת לשחזר תנועות וזהו. הקריוקי והקאברים הם אמנות דגולה לעומת הליפסינק שנמצא עכשיו בכל מקום – אפליקציות ייעודיות, תכניות טלוויזיה שלמות, נאמברים בתכנית הריאליטי זוכת האמי של רופול ועוד ועוד ועוד. הנה, אפילו בביוגרפיות קולנועיות.
מדי פעם אנחנו מחפשים קול של דור. יהיה זה בוב דילן של הדור הקודם, או לינה דנהאם של הדור הנוכחי. אבל לדור הליפסינק הולך ונעלם הקול. הוא רק עושה עם השפתיים, ובמקרים משוכללים מקרין הולוגרמה. כשתקשיבו למה שיש לדור הזה לומר, אתם תשמעו את פרדי מרקורי. ולפעמים גם תראו.
