כשהגעתי ללמוד תיאטרון, זה היה אחרי שצפיתי בהרבה יותר מדי פרקים של 'תהילה', וזה הטיל לי ביצים במוח והן בדיוק בקעו. לסדרה, אגב, קראו כולם 'תהילה' כאילו מדובר בסיפורה המופנם של ילדה דתייה, ולא הצלחתי לקשר בין שיר הפתיחה שזעק 'FAME' עשרות פעמים ובין שם הסדרה הלא־מביך. בכל אופן, הגעתי ללמוד תיאטרון והייתי רכה ונילושה, הייתי סליים. אפשר היה לעשות איתי מה שרוצים אם רק נמצאים בעמדת כוח משכנעת מספיק, ולא היה צריך המון בשביל לשכנע אותי. ואין מי שאוהב לשחק משחקי שליטה ומיינד קונטרול יותר ממורים לתיאטרון. לצורך העניין פשוט הַאמינו לי, שמכל האנשים, בכל המקצועות שפגשתי עד היום, לא פגשתי בני אדם כה גמישים עם גבולות העצמי של אחרים.
זו לא חוכמה גדולה להחזיק תחת האגודל שלך ילדים בני 12, וכל מיני דברים גרועים קרו תחת זה, חמורים יותר וחמורים פחות. אתם קוראים חדשות. גם אחרי גיל 20 פגשתי אותם, או שיבוטים שלהם. מורים ובמאים שראו את עצמם, כפי שאמרו לפעמים בפאתוס של מי שרגיל לדבר אל קצה האולם, "קודם כל כמנטור". מנטוריזם שטבוע עמוק בדנ"א, כמו סימן מים רפה אבל קיים – התשוקה לגעת בחיים של אחרים, ללחוץ על כפתורים, למחוק שורות קוד באישיות ולתכנת מחדש. אני מזהה את סימן המים הזה מ־50 מטר, וגם זה רק כי אני לא רואה מעולה בחושך. למנטורים מטעם עצמם יש הילה מסוימת, ווליום מסוים בקול, תמיד יש קהל בראש שלהם אם לא במציאות. הם אינטימיים מדי באופן פתאומי, חוצים גבולות של היכרות, ובאותה פתאומיות נסוגים לדיסטנס בלתי נגיש ומותירים אותך המום. אלו המנטורים מנהיגי הכת המדומיינת. יש להם שניים־שלושה נשרכים מאחוריהם שסוחבים להם את הקלסר ושולי הגלימה, וקוצר רוח תמידי שמתחלף אקראית בפרצי נדיבות או זעם. אם פעם ביקרתם בבית ספר למשחק, אתם יודעים על מה אני מדברת.
* * *
המתמודד עומד, פוכר אצבעות, מנענע את הבהונות בעצבנות בתוך הנעליים, מול שלושת השופטים חמורי הסבר. אחד מהם אומר, "יש לנו בעיה, בעיה גדולה מאוד, עם אנשים שאומרים על עצמם שהם מצוינים. להגיד על עצמך שאתה מצוין זו בעיה. מאוד לא אהבתי איך שהתנהלת פה באולפן, אבל זו טעימה עיוורת וכן אהבתי את המנה". הוא עבר, למרות שהוא לא הגיע סליים. זו בעיה, בעיה גדולה מאוד. כי יותר מהכל רוצים המנטורים להיות מנטורים. כמה שהם רוצים להיות מנטורים. מהסוג המנצח, שההישגים שלו מוצגים לראווה, שמחזיר את הממוּנטרים שלו למלמל כמו ילדים קטנים, "אני יודע שצריך להישבר כדי להיבנות, אני יודע שזה הכל מכוונה טובה". המנטורים לא רק יאמרו לך משהו על המנה, הם גם יגידו לך משהו עליך, משהו לחיים. זה יהיה אישי מדי, ולגמרי לא קרוא, ולמה שתרצה שיהיה לזה קהל. אלו הם החוקים, זה מס המנטוריזם. מנטור, זה כמו כבוד, נכון? אי אפשר לדרוש כבוד, יש לקבל אותו. לא כאן. כולם מנטורים, לכולם אותו סימן מים רפה אבל קיים, לכולם יש משהו לומר, שקודם כל יוציא אותם חכמים וחדי הבחנה, ואחר כך אם לא יועיל לא יזיק. אולי. אולי. כל התהליך העדין, המאחורי־קלעימי של הנחיה, ועצה טובה, ולהעניק פוקוס איפה שחסר פוקוס, ולשים יד על הכתף, ולנזוף אבל בחיבה; כל הדבר המנטורי האמיתי, נמחק לטובת המצלמות. זאת לא קינה על אובדן הדרך ומה קרה לנו. זה מה שזה, מי שמגיע לשם יודע על המס, עושה את החשבון שלו. זו הזליגה שבין ההתמחות במקצוע אל ההתמחות במדעי ההתקיימות שמטרידה ומטריחה. הייתי אומרת, "שחררו, אם זה מגיע זה מגיע, אל תילחצו כי רואים לכם את אגלי הזיעה", אבל מנטוריזם.
* * *
היו לי מנטורים. אנשים שלימדו אותי לא רק לכתוב טוב יותר, אלא לחשוב טוב יותר ולהתנהג טוב יותר. אני לא חושבת שהם חשבו על עצמם כמנטורים, וזה מה שהפך אותם לכאלו. אחת מתה מוקדם מדי. הייתי אומרת "נפטרה" או "הלכה לעולמה", אבל היא הייתה נגעלת. היא לימדה אותי לא להצטעצע. לא בכתיבה ולא בחיים. כל העיכוס הנשי שמראש לא ידעתי לשלוט בו והביך אותי שלא ידעתי, ממילא צמרר אותה, ואז גם אותי. איזו הקלה זו הייתה, איזו הקלה הייתה לגלות שזה לא קורס חובה של החיים. גליה לימדה אותי לא לכתוב בחינם, ולדעת מה הערך שלי, ולזקוף סנטר. להיות זהירה בכבוד של אחרים, להיות זהירה בשלי. לומר אמת. גם חושפנית, גם מביכה. לבקר דברים מתוך אהבה אליהם, מתוך תקווה שישתפרו, מתוך ציפייה להכי טוב שהם יכולים להיות. אני מתגעגעת אליה. היא הייתה דבר שבער באש כל כך גדולה, שהיא פשוט כילתה הכל מהר מדי ונגמרה.
היה את זה שלקח אותי לעבודה בטלוויזיה למרות שטען שאני אובר קווֹליפייד. זו נשמעת התרברבות עקיפה אבל באמת הייתי, וזה היה בסדר. אהבתי כל מיני דברים בעבודה ההיא, ואהבתי שהוא דיבר לאט וחשב מהר. ואיך שהוא דיבר לאנשים שסביבו, תמיד באופן שלא יוכלו להרגיש שבעצם יש לו דרגות אחרות על הכתפיים. והוא היה בסדר עם חולשות שלו, ואז אני נהייתי בסדר עם חולשות שלי. ולמדתי שהמסכה החברתית שלי לא מוכרחה להיות כל כך עבה, לא עד כדי כך. ושאין שום דבר חשוב יותר מהאנשים, גם לא העבודה. זה לא שווה כלום אם אי אפשר להסתכל מחר בבוקר בעיניים ולומר בוקר טוב.
והיה זה שנתן לי הזדמנות גדולה. והוא היה משהו שבין אבהי לאח גדולי, והוא היה מצחיק. ויכולתי לשאול אותו דברים והוא ידע אותם, והוא לא העמיד פנים כשלא. הוא היה בשבילי קצת כמו הבאפרים האלו שמורידים בשוליים של מסלול הבאולינג כשאת רוצה לשפר את הסיכויים שלך, הוא שיפר את הסיכויים שלי. לפעמים ראיתי אותו עושה דברים שלא אהב לעשות, והוא אף פעם לא שיקר לי לגבי זה. אהבתי אותו מאוד על זה, וזה הבהיר לי משהו נוסף לגבי מנטורים מדומיינים – הם משקרים. בסופו של דבר הוא פיטר אותי, במה שאני מניחה שהיה אקט המנטורינג האחרון שלו כלפיי. לא רציתי להיות שם ולא הצלחתי ללכת לבד. זה היה מזל גדול, וגם אם היינו נבוכים ומעורערים תוך כדי, בסיכומם של הדברים זו הייתה נדיבות.
כל כך הרבה יותר עדינות צריך העולם. וגם גלאי בולשיט יותר טובים. שני הדברים. זה מצחיק לומר "אנשים בעמדת כוח צריכים – " כי אנשים בעמדת כוח לא צריכים כלום, הם בעמדת כוח. ובכל זאת כן להתעקש על זה, שאנשים בעמדת כוח צריכים יותר עדינות. לכל הפחות. וכל השאר צריכים גלאי בולשיט יותר טובים. זה הכל. זה הכל.
.
איור: וליה רוזנצוויג
