fbpx

האיש משם // רשימה מאת יונתן שם אור

0

לוחם ופקיד, ישראלי וגלותי, מיושן וסוחף.

בחזרה אל דמותו מלאת הסתירות של מנחם בגין,

שהתפטר לפני 35 שנה מראשות הממשלה

 

זה נראה כמו שבעה. השבעה הארוכה ביותר בהיסטוריה. היא נערכה במשך עשרות שנים, כל מוצאי שבת, בדירת קרקע זעירה ברחוב תל אביבי צר, מרחק פסיעות מתיאטרון הבימה. אנשים היו נכנסים, חלקם מתיישבים על הספה המרוטה שבלילה נפתחה למיטה זוגית של בעלי הבית, אחרים תפסו מקום על כיסאות העץ המתקפלים. הכיבוד היה קצת דג מלוח, כוסיות קוניאק קטנות, גזוז. לפעמים אכלו מהלשון או הרגל קרושה ששמחה הולצברג, השכן מהרחוב הסמוך, היה מביא. פה ושם מישהו הצטרף לתה של המארח. דיברו על הזמן שמת. על אותם ימים אדומים של פרעות ודמים, על הפריצה לכלא, על פיצוץ המלון ועל התותח שהמנוולים כיוונו מהחוף אל הספינה וירו, ממש ירו, הרגו 16 חברים וכמעט פגעו גם במפקד שעמד בסנטר זקור על הסיפון, ולמרות התחינות של האנשים סירב לתת את הפקודה. אנחנו, תמיד אמר להם, אנחנו לא נרים רובה על אחינו.

 

הם ביכו גם את הזמן הזה. הם קוננו על עצמם. על עליבות החיים בשוליים. על מקומות העבודה שנחסמו להם וניתנו לאנשי שלומנו מהמפלגה הנכונה, השלטת. על הצבא, שבו לא קיבלת דרגה גבוהה אם לא היית מהצבע הפוליטי הנכון. על התקשורת, שכולה, חוץ מכמה צדיקים ב'מעריב' ואחד או שניים ב'ידיעות', היו כלבלבים חנפנים של השלטון. על התיאטרון, הספרות, הקולנוע, והזמרים רק נאנחו בייאוש משלים. שם זה אבוד לגמרי. באזורים האלה, אם רק נחשדת בגוון של ימניות, מיד קיבלת צו גירוש לצמיתות. אז עוד לא ידעו למשל על הפגישה של עמוס עוז הצעיר עם בן־גוריון, שבה דרש ממנו לחסום יוצרים מהמחנה האחר, אבל זה לא היה מפתיע אותם. הארץ כולה, חוץ מתל אביב שנבנתה מלידתה בכסף פרטי לגמרי, נראתה כמו חלום בלהות סוציאליסטי. הם לא ידעו שיום אחד יעשו תערוכה גדולה לאריה שרון, האדריכל שקיבל את כל העבודות ובנה ככה את המדינה, בביתן החדש של המוזיאון, דקה הליכה מאותה דירה ברחוב רוזנבאום 1.

 

הם היו המנודים. מאז ומעולם. לא היה להם ספק מתי התחיל השבר, ומי היה האחראי. מה שהתחיל ב־1931, בקונגרס הציוני שבו זאב ז'בוטינסקי סירב משום מה לעמוד לבחירה וליהנות מזכייה בטוחה בהנהגה, נמשך לקונגרס הבא, ב־34'. זה היה זמן קצר אחרי הרצח הפוליטי השני בארץ ישראל. בראשון, עשר שנים לפני כן, רצחו את העסקן הדתי יעקב דה־האן, שניסה לטרפד את המפעל הציוני. ב־33' חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית הצעיר של ההסתדרות, נרצח כשטייל עם סימה אשתו על חוף הים של תל אביב, ליד רחוב בוגרשוב. שני אנשים ניגשו אליהם, ירו בחיים ונמלטו. זה הריח מיד כרצח פוליטי, כי אחרת מה פתאום חסו על חייה של סימה וחיסלו רק את האיש שהואשם בידי חוגי הימין במגעים עם המשטר הנאצי החדש. תנו ליהודים לצאת לפלסטינה, אנחנו נרוויח, ואתם תיפטרו מאלה שאתם לא רוצים.

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: יוסי מדר

שתף