המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, בראשות אלוף מיל' עמוס ידלין, הפיץ "מתווה פעולה אסטרטגי לזירה הישראלית־פלסטינית". ראוי להתבונן בפער בין יוזמת המכון לבין עקרונות היסוד שביטא ראש הממשלה יצחק רבין בסוגיה. בניגוד לבן־גוריון, יצחק רבין לא הותיר יומן, ובכתביו ונאומיו לא ניתן ביטוי מלא ללבטיו ולקווי היסוד לתפיסתו. אולם בנאומו האחרון בכנסת באוקטובר 1995 – בדיון על שלב ב' לתכנית אוסלו – התווה מסד תפיסתי ברור בהדגשת ארבעה עקרונות יסוד:
- שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים".
- "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב בריבונות ישראל".
- "גבול הביטחון להגנת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
- (בהתייחסות למדינה פלסטינית:) "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה".
מתווה ידלין חורג מעקרונות אלה: (1) בקבלה סמויה, אם כי די מפורשת, של צעדים לקראת חלוקת ירושלים במגמת מתווה קלינטון. (2) בהכרזה על מוכנות בעתיד לדון על עתיד בקעת הירדן, שבכל דרך מוצגת במפת ידלין כצרה ברוחבה מזו שהוגדרה על ידי רבין (כ"בקעת הירדן בפירושה הרחב"). (3) בהסכמה חד־צדדית להקפאת בנייה ברוב ההתנחלויות.
בבסיס גישתו תפס רבין את אוסלו כתהליך בין ישראל לבין הפלסטינים, המתקיים בשאיפה לתמורה הדדית. אולם במדרון החלקלק שאליו נקלע התהליך, עם ניסיונו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק להגיע להסכם בקמפ דיוויד, קרסו עקרונות רבין. מתווה היסוד של רבין הוחלף במתווה קלינטון, שקבע עקרונות חדשים מרחיקי לכת: חלוקת ירושלים, ויתור על הבקעה, חילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" שבהצטברותם יחד אינם יותר מ־3–6 אחוזים ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן. המהלך תווך לציבור, במיתוגו של ברק, בסיסמה: "הם שם ואנחנו כאן". האובססיה להיפרדות מן הפלסטינים ומן המרחב שבו הם חיים הפכה למצפן העל, בוויתור על ציפיית אדריכלי הסכם אוסלו להדדיות במגמת דו־קיום ושלום. מצד הפלסטינים התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כאינטרס ישראלי חיוני, כך יכולים הפלסטינים לגבות מחיר גבוה יותר תמורת המהלך, וכמובן לדחות כל הסכמה ליישום ההיפרדות במגמת מתווה רבין.
ידלין המשיל את ההיגיון המנחה אותו לשיטת בחירת מסלול נסיעה ב'ווייז'. בתחילה יש להגדיר את יעד הנסיעה. היעד שהציב: "מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית, בטוחה ומוסרית". ואמנם בשם יעד זה פעל רבין להעברת השטחים המאוכלסים לידי הרשות הפלסטינית, כשכבר במאי 1994 יצאו כוחות צה"ל מכל השטחים ברצועת עזה למעט ההתנחלויות, ובינואר 1996 הועברו מרבית הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון למרוּת הרשות הפלסטינית. עם השלמת המהלך בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי: "מהיום יש מדינה פלסטינית". רבין נרצח, אך בתוך שלושה חודשים מאישור הכנסת לאוסלו ב', חזונו לסיום השליטה הישראלית במרבית הפלסטינים מומש.
נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל ההתנחלויות, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, ששורטטו בידי רבין במיקוד אישי, מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה; וכאן מתווה ידלין מציע ויתורים נוספים, בהם נסיגה חד־צדדית ללא תמורה, מ־25 אחוזים משטחי C.
יצחק רבין היה מסתייג, כנראה, ממתווה ידלין.
