בואו נקרא לרגולציה בשמה: כפייה // מאת הלל גרשוני

0

יש לנו, אומר הכלכלן בריאן קפלן, דעה קדומה נגד השוק (anti-market bias). אנחנו נוטים להדביק שמות גנאי לפעולת השוק: "קפיטליזם חזירי", אמר בשעתו שמעון פרס. ח"כ סתיו שפיר דיברה על "הג'ונגל של שוק השכירות". מחוקקים ועיתונאים מדברים על "השוק הפרוץ" ו"השוק הפרוע"; על "קפיטליזם משתולל" ו"קפיטליזם דורסני". וכל אלה קוראים, כרגיל, להתערבות הרגולטור והמחוקק במגוון רחב של תחומים.

אין כמעט חולק על כך שלעתים רגולציה יכולה להועיל. ועדיין, חוסר האמון שלנו בשוק – והאמון שלנו במחוקק וברגולטור – מעוררים השתאות. הרי כל התבוננות על המציאות מראה שמדינות שבהן הכלכלה הופעלה "מלמעלה", על ידי מחוקק טוב ומיטיב (או שלפחות כך הוא תמיד הציג את עצמו), הידרדרו וקרסו, ומדינות שבהן ניתן יותר חופש לפרטים לבלבו ופרחו. אין מדינה חופשית לגמרי ואין מדינה בלי שוק לגמרי, אבל הרצף ברור.

 

ייתכן שאחת מהסיבות להטיה הזו היא חוסר ההבנה של מהות ההבדל בין השוק החופשי לבין שדה הפעולה הפוליטי. מדברים מדי פעם על "כפייה כלכלית" מצד אחד ועל "הסכמה פוליטית" מצד שני, אבל אנחנו חייבים לזכור שההבדל בין השוק לבין הפוליטיקה הוא דווקא שהשוק מבוסס על וולונטריות והפוליטיקה מבוססת על כפייה.

 

כשאני משלם במכולת על לחם וחלב, אני עושה זאת מרצוני החופשי; המוכר מוכר לי מרצונו החופשי; הוא קנה את הלחם והחלב מרצונו מהסיטונאי; וכן הלאה. כל הפעילות הכלכלית בשוק מבוססת על וולונטריות, ובכך סוד כוחה: שום עסקת חליפין בשוק אינה מתבצעת, אלא אם כן שני הצדדים רואים את עצמם כמורווחים: אני מעריך את הלחם והחלב יותר מאשר את התשלום, ובעל המכולת מעריך את התשלום יותר מאשר את המוצרים שנתן תמורתו. כך שלאחר הקנייה, הרווחה בעולם גדלה – שנינו זכינו.

 

מה קורה אם אני מאיים על בעל המכולת שייתן לי את המוצרים בלי לשלם? כאן נכנס תפקידה הברוך של הפוליטיקה: להפעיל כוח כלפי הכופים – ולמנוע מהם לכפות. בלי הכוח הזה לא היה שוק, כי כל דאלים גבר. מהותה של הפוליטיקה היא הפעלת הכוח – בהפעלת משטרה וצבא, בגביית מסים ובהקמת מנגנונים שיפוטיים ושלטוניים.

 

ההסכמה הקיימת בפוליטיקה, בין מפלגות ובתוכן, היא רק הסכמה ופשרה בין כופים, אבל יסודה הוא הכפייה.

 

וכאן הקוץ הענקי באליה המדולדלת: כאשר הפוליטיקה עוברת מעבר לתפקידה כמונעת כפייה, היא הופכת להיות הבעיה בפני עצמה. כי אין הבדל מהותי בין המאפיונר, הלוקח פרוטקשן כדי לרפד את הכיס שלו, לבין קבוצת לחץ (סטודנטים או חרדים או חקלאים או מתנחלים או אמנים) המשתמשת בכוח הכפייה של המדינה לטובתה האישית.

 

ייתכן שאם נמתג מחדש את המושגים שלנו – במקום "שוק" נאמר "וולונטריות", ובמקום "הטבות מהמדינה" ו"רגולציה" נאמר "כפייה" – נוכל להתבונן בעיניים פקוחות יותר במציאות ולתת יותר כוח לפעולה החופשית של האנשים, ופחות כוח לכפייה ההדדית באמצעות המנגנון האדיר של המדינה.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ

שתף