fbpx

על המשקל // הטור של פיני אסקל

0

הרבה יותר טלוויזיה, הרבה פחות איכות 

 

א.  

 

טלוויזיה זה דבר גדול. ענקי. מפלצתי. מספר סדרות הטלוויזיה החדשות שנוצרות מדי שנה כבר חצה את רף ה-500 בארה"ב. גם בשנה האחרונה נרשם זינוק של עשרות אחוזים לעומת הקודמת בהקשר הזה. המבחר אינסופי, חוצה שפות וז'אנרים. כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה בכמויות. והכל כל כך גמיש, מתי שתרצו – נו, אתם מדקלמים את זה לבד.  

 

אבל טלוויזיה זה גם דבר מתעתע. נטפליקס, למשל, זה טלוויזיה? לא, זה שירות סטרימינג, תוכן באמצעות קו אינטרנטי. אז למה כל כך הרבה סדרות של נטפליקס היו מועמדות בשלל קטגוריות בטקס פרסי הטלוויזיה? אין תשובה. כלומר יש תשובה, אבל היא לא קשורה לטלוויזיה – או לתוכן טלוויזיוני, אם לדייק – אלא לעסקים, לפוליטיקה, לשליטה. הטלוויזיה הרי לא הייתה יכולה לחלק לעצמה פרסים, אם היו נשארות בערך חמש סדרות ראויות שמשודרות בערוצים המסחריים או בשידור הציבורי. אף אחד לא יתעניין בטקס כזה. אז מכניסים פנימה דרך הדלת הראשית את האחיות מהאינטרנט. שם יש מבחר ורמה גבוהה וכולם שמחים. לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה? פחות חשוב. 

 

ב. 

 

טקס פרסי האמי ה-70 היה מגוון ומשעמם במיוחד בכל מה שקשור לתחום הדרמה. 'סיפורה של שפחה' איבדה את הכתר הטרי שקיבלה; 'משחקי הכס' זכתה על עונה ששודרה לפני נצח; ו'האמריקאים' קיבלה פרס ניחומים של הכרה מאוחרת מדי. באותו ערב התברר כי הטלוויזיה היא כבר לא טלוויזיה. היא כבר לא מנוהלת על פי לוח השנה המיושן, כבר לא עונתית, כבר לא מתחשבת בימים מיוחדים שקוטעים את הרצף השבועי. היא משהו אחר. והמשהו האחר הזה גורם, בין היתר, לכך שהפרסים יחולקו לאו דווקא לסדרה הטובה והמדוברת של השעה אלא לסדרה שהתחשבה במחוגי השעון. אין יותר מדי כאלה. הסדרות הגדולות של היום עולות למסכים בהתאם למד הדופק של מנהלי שירותי הסטרימינג, לא תוך התחשבות בחזאי מזג האוויר. ומי שלא משחק את המשחק יודע שהוא לא צריך לשחק את המשחק.  

 

קחו את 'הסמויה' כמשל. היא מעולם לא התחנפה לקשישים שמחלקים את הפרסים, ובכל זאת זכתה בפרס הגדול בעולם – סדרת הדרמה הכי טובה בהיסטוריה של הטלוויזיה (ושל האינטרנט). אמנם נטפליקס, הולו ואמזון עוד לא היו בתכנון כש'הסמויה' שודרה בזמן אמת, אבל אולי הם למדו שפרסים הם לא חובה, או לפחות לא החלק הכי משמעותי בהצגה הזאת. 

 

ג.  

 

הבעיה האמיתית והגדולה ביותר של היצירה הטלוויזיונית נובעת במובן מסוים מהיתרון הגדול ביותר שלה – כל העושר הזה. קיבלנו 500 סדרות חדשות בשנה, באמת תודה, וכמעט אפס סדרות מופת. לא רק 'הסופרנוס', 'מד מן' ו'שובר שורות', אפילו 'הנותרים', 'פארגו' ו'מר רובוט'; כאלה שמדברות בכמה רבדים, מנפיקות גיבורים אמיתיים והופכות סוד של דור. כשיש כל כך הרבה סדרות מול העיניים, כמעט בלתי אפשרי ליצור סדרה שמשחררת לעולם אמירה עמוקה, משפיעה על המונים והופכת לאירוע. זו כבר לא המסיבה הכי גדולה בעיר – כל בליין מצא את הפינה שלו, את הקצב שלו, את הסם שלו. 

 

ד. 

 

כתב האישום הגדול ביותר של התרבות בעידן הנוכחי מצביע על תופעה דרמטית במיוחד – מות הדמיון. מתי בפעם האחרונה המציא יוצר טלוויזיה את הגלגל מחדש? איפה אפשר למצוא תסריט מקורי איכותי שלא מתבסס על ספר שקראנו לפני 30 שנה? ואם כבר החלטנו לקבור סופית את דמות האנטי-גיבור אחרי טוני סופרנו, וולטר וייט ודון דרייפר, איך לעזאזל נתקענו עם 'אוזרק'? ולמה 'סמוך על סול' – המעולה, יש לומר – מסתובבת סביב עצמה זה ארבע עונות ולא מצליחה להשתחרר מגלגלי העזר של 'שובר שורות'? וכשמישהו בכל זאת מנסה ליצור עולם אלטרנטיבי, הוא נאלץ להיתלות באילנות גבוהים וחוזר אל מדפי הספרים, לדוגמה ב'ווסטוורלד, ב'סיפורה של שפחה' ובמיני-סדרות כמו 'חפצים חדים'. כשהספר נגמר, כמו ב'משחקי הכס', בולט הניסיון לחפות בעזרת אקשן על היעדר העומק של היריעה הכרוכה.  

 

זה לא אומר שהטלוויזיה מתה; היא סתם השתנתה. וזה לא אומר שהטלוויזיה היא האשמה הבלעדית; היא סתם זמינה וקל להאשים אותה. 

 

ה. 

 

זו תופעה שהחלה לבלוט בעשור האחרון גם בקולנוע. מצד אחד יש יותר מדי קומיקס, עיבודים וגעגועים לתקופות אחרות. מצד שני אין יותר מבט אמנותי-טכנולוגי קדימה, אל העתיד, אל מה שהיה פעם מקום המפלט של כל מי שרצה לחלום. עד לפני שלושה או ארבעה עשורים ניבאו סופרי ותסריטאי המדע הבדיוני את התופעות התרבותיות והטכנולוגיות של היום – שיחות טלפון שבהן אפשר לראות זה את זה, רובוטים על הספקטרום של בינה מלאכותית ועוד. היום הם בקושי מצליחים לנבא תהליכים פוליטיים, למרות נטייתה הברורה והטבעית של ההיסטוריה לחזור על עצמה. הם לא מסוגלים לדמיין, או חמור מכך – הם מבועתים מעצם המחשבה שיצטרכו לדמיין ובטעות גם יצדקו בנבואתם.  

 

העולם הנוכחי מבהיל כל כך, עד שהפנטזיונרים הגדולים ביותר כמו פוחדים להתנבא, כמו חוששים מפני בשורה. הטלפונים החכמים כבר כאן, אבל הטלפונים העוד-יותר-חכמים, כלומר אמצעִי התקשורת שקשה לנו לדמיין אותו, עדיין לא. הבינה המלאכותית נמצאת פה שנים, אבל בסך הכל לובשת צורות אחרות. פחדנו שהרובוטים ישמידו את האנושות, אבל התנוונות הדמיון כנראה תעשה את זה הרבה לפניהם. את השורשים אפשר לראות על המסכים. 

 . 

הטור פורסם בגיליון אוקטובר 2018 של ליברל. 
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת. 
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם 

. 

צילומים: יח”צ, צילום מס

שתף