הקטטות התדירות בין שר החינוך נפתלי בנט לשר הביטחון אביגדור ליברמן כבר מעוררות פיהוק במערכת הפוליטית. המשחק ברור. זהו שלב ראשון בבניית מערכת בחירות. בישורת הראשונה, בנט ממצב עצמו כאלטרנטיבה לתפקיד הבכיר (שהובטח לו בעבר על ידי בנימין נתניהו, הבטחה שהופרה כרגיל). שיפור עמדות לקראת המו"מ הקואליציוני הבא. בישורת האחרונה, בזמן מערכת הבחירות עצמה, בנט ינסה להחזיר מנדטים אבודים למפלגתו, בעוד נתניהו ינסה "לשתות" לו אותם שוב, כדברי בנט בבחירות 2015.
האם בתוך זה מתקיים דיון ביטחוני-אסטרטגי אמיתי, על ההתנהלות מול המצב בעזה? ברור שלא. בראש ובראשונה, מאחר שהנמען של בנט הוא ליברמן – ולהפך. ראש הממשלה נפקד מזירת האש הזו. להאשים שר מסוים, או את "הקבינט", זה עלבון לאינטליגנציה. הנמען היחיד הוא בנימין נתניהו. הוא קובע, הוא מנווט. הקבינט הוא פורום לשיתוף מידע ולעיתים לשחרור קיטור. נתניהו, הפוליטיקאי הטוב ביותר כאן, משתמש בו בתבונה.
המצב הזה, שבו שמו של נתניהו אינו מוזכר אפילו בוויכוחים עקרוניים בין גורמי הקואליציה, הפך קבוע. הוא מתקיים בכל זירה שתבחרו. האם חוק ה-BDS ועיכובים בנתב"ג גורמים לנו יותר נזק בזירה הבינלאומית ובקרב יהדות העולם, מאשר פיאסקו "מתווה הכותל" של נתניהו? לכו תדעו. הדיון הזה לא מתקיים. החיצים יכוונו לשר גלעד ארדן. הקטטה תהיה בין קומץ דעתני שמאל לכמה נבחרי ימין. נתניהו יסתכל מלמעלה, מחייך, יודע שהגיע למצב שאליו כיוון – הוא חסין כמעט מפני הכל. זה מתקיים אפילו בשוליות (יחסית) שבזירות. ישראל כ"ץ וגלעד ארדן חוטפים ביקורת על נושא האופניים החשמליים. ונתניהו? כלום. האם ראש הממשלה לא אמור להתוות מדיניות גם בנושאים האלה? במקום זאת, הוא משחרר הודעה בעניין מעל ראשי השרים, כאומר "הגמדים שמיניתי לא מתפקדים כראוי". כך גם בנושאי הדיור, עלות המחיה ומה לא.
ואלה עוד כלום לעומת הנושא האיראני. מה השיג נתניהו ביחסיו עם פוטין באמת, ומה לא? עד כמה יש או אין לנו יכולת לפגוע משמעותית בהתבססות האיראנית בסוריה ובלבנון? הקולות המאתגרים את הנראטיב שמוכר ראש הממשלה מעטים, חלושים, וקולו של המנהיג הבלתי מעורער רועם, מהדהד. כשהוא חושף חומרים מודיעיניים מעל בימת האו"ם, יכולתו הרטורית והשיווקית (מאופן ההצגה ועד היכולת "לתמרן" את שיבוץ הנאום בפריים טיים הישראלי) מנצחת הכל. כמעט אף אחד לא ישאל, לא יבדוק, לא יפקפק באיכות החומרים ובתכלית הצגתם.
מבקרים מבפנים אין לנתניהו. מבחינת הליכודניקים, וגם ליברמן, בנט ושות', זו התאבדות פוליטית. כך לפחות הם מנתחים את זה (בצדק או שלא). עם מה נשארנו? עם שאריות להקת המעודדות. מירי רגב ואיוב קרא, שמפורגנים על ידי משפחת נתניהו בסיור מפנק בניו יורק ומקלסים באופן מביך (גם את נתניהו עצמו, אני משוכנע) את המנהיג. מנהיג שנותר ללא אוהדים אמיתיים בקרב הבכירים האיכותיים של מפלגתו; אבל גם ללא גורמים שמאתגרים אותו בכל צורה שהיא.
