אני לא צריכה את יום כיפור בשביל לדעת – אני אדם של בינג'. תמיד הייתי. עוד לפני שהיו בינג'ים, או לפני שקראו להם ככה. אנשים של בינג'ים לפני שהיו בינג'ים היו זוללים גם חוברות קומיקס בעמידה בחנות, או ספרים של סטיבן קינג עד שלוש בבוקר, הרבה לפני שהיו יותר משני ערוצים בטלוויזיה. מי שזללן, זללן. אלה שהיגון בסוף פרק של 'נילס הולגרסון' העביר אותם על דעתם מתבקשים להרים את היד. הזללנים הם דיאדיים מטבעם, רוצים להיות אחד עם מושא ההתאהבות, לחיות לזמן מה את החיים דרך העיניים שלו, במציאות שלו. תנו לנו לפשוט את העור שלכם ולהתלבש בכם לזמן מה, לא משנה אם אתם ספיידרמן או אוליבר טוויסט או ילד ממוזער שנחטף על ידי אווזי בר. תנו לנו לנשום אתכם במקום החמצן המר הרגיל, לדעת לרגע איך זה מרגיש להיות לא אנחנו. יש בזה הקלה? זה דבר שאפשר לקחת לתיבת האוצרות שלנו? אנחנו גולום שגילה פלא ולא נוותר על חמדתי בקלות.
אני אדם של בינג'. חשיפה תכופה וקבועה למשהו תגרום לי להתאהב בו; כך השולחן האהוב שלי בבית הקפה, זה שאני מתערערת קצת כשהוא תפוס על ידי זר, שלעולם לא יהיה בשביל השולחן מה שאני הייתי בשבילו. ככה רציתי להיות החברה הכי טובה של הילדה, שיומיום ראיתי את הגב והצמה האדומה שלה בכיתה, את האצבעות המנומשות שלה רצות מהר-מהר וקולעות את השיער, קושרות גומייה דקה בקצה ופורעות את הקווצות כמו מכחול; אנשים של בינג' נקשרים לדמויות, גם גרועות, גם רעות, רק מעצם זה שהן שם. הן לא פתאום בתקופה של קצת ספייס, הן לא מתות שניפגש אבל סופר-לחוצות עכשיו בעבודה, מאמי; הן שם. עד שהן לא, אבל זה כבר סיפור אחר.
כשצפיתי בתוך שבוע בכל 'בטיפול' (על דיסקים של כבר-פעם), כל הדיבור השתנה לי. המשפטים שלי התפתלו והתארכו, ונכנס בי טון מהורהר ואינטרוספקטיבי שהיה יוצא במקומות לגמרי לא מתאימים. "אתה יודע מה אני חושבת?" פניתי פתאום אחרי שלוש שנים של לא יותר מ"היי, אפשר בבקשה…" אל האיש המבוגר מהמעדנייה בסופרמרקט. "אני חושבת שאני באה לכאן יותר ממה שאני צריכה רק כי אתה כל כך נחמד תמיד". ואז עלו לי דמעות, כי מה זה דרמה בלי ספיישל אפקטס. תכף ומיד נבהלתי עד מוות מהאישה המשוגעת שזלגה והציפה עד לנעליים של הזר המופתע. וזה עוד היה הנזק הכי קטן שהצלחתי לעשות תחת ההשפעה המשכרת של 'בטיפול'. "את תירגעי ועכשיו, לוני טונס", חשבתי לעצמי, לקחתי מהר את ה-150 גרם עמק פרוס וויתרתי על הדואר, לפני שאני אספר לגברת החבילות שאני למעשה מאוהבת בה ולא מצליחה לדמיין עתיד בלעדיה. כנות היא דבר מדהים ומעורר הערכה כשהיא נעשית בהקשר המתאים, ומביכה כשלא. קצת כמו תפקידי עירום בסרטים.
***********
זה היה קורה אחרת? נגיד בצפייה שבוע אחרי שבוע, כשבין החרכים נכנסים החיים האחרים, כל שאר המידע, הרעש, הדמויות, האנשים, הספרים והמוזיקה? אולי לא. כנראה לא. יש משהו בבינג' שנותן לדבר להיספג בך ולשנות אותך. אולי פעם לא היה צריך כל כך הרבה. אולי כשאת בת שמונה או תשע, מספיק שיכבו את האורות לשעה וחצי ויקרינו בבית הקולנוע את 'אי.טי'. ואת תצאי משם ותדעי בפעם הראשונה שלב יכול כמעט להתפוצץ מרוב רגשות ושזה כואב ומתוק ביחד, ולא יהיה צריך יותר. אולי כל בינג' מאז הוא הניסיון לשחזר משהו מזה, שכבר לא יוכל להשתחזר כי את בת שבע או שמונה רק פעם אחת, והלב התפוצץ מאז עוד מאות פעמים ואף פעם לא הייתה שוב הפעם הראשונה. בינג', כזה אמיתי וחזרזירי ומתמסר בלי בושה, מצליח למחוק שנים ומציאויות וכאבים וניסיון רע ולהפגיש אותך החשוף והילדי ונטול ההגנות עם סדרה. זה הרי בערך כמו מפגש בין לב דקל משומר עם אף-16. באמת צריך לשאול מי ינצח?
היו עוד כמה כאלו, בינג'ים לא בריאים, שמונה שעות רצופות של סדרת טלוויזיה שכמעט לא מופרעות, מלבד בהפסקות שירותים. סחרחורות של חוויה חוץ-גופית מרצון. הייתה פעם שהחלמתי מניתוח, ובמקום את הכאב שלי חייתי באינטנסיביות את כל הכאבים של משפחת פישר ונספחיה ב'עמוק באדמה'. באיזשהו שלב כבר לא ידעתי לומר על מי אני בוכה, על עצמי או על הדמויות. אחרי שהייתי קלייר, הייתי נייט ולפעמים דיוויד, בהחלט הייתי ברנדה, ואפילו רות לפעמים, באופן הפתטי והשבור והנוגע ללב שכולנו גם רות. אחרי שהייתי הם כולם לכמה ימים, כי התרוקנתי מעצמי ובלבלתי את הכאב באופטלגין נוזלי והתמסרתי להיות לא-אני, עכשיו כשאני אבלה על מותם, האם אני יודעת ממה אני עשויה בכלל, איפה אני נגמרת? לא, אני לא יודעת, אני לא יודעת בכלל. לקח לי בערך שמונה חודשים להתאושש בריאותית, ועוד זמן דומה להגיע לשלב של "קבלה" במודל קובלר-רוס בכל מה שנוגע לאבל על הדמויות של 'עמוק באדמה'.
כשצפיתי ברצף בשתי העונות של 'פאודה' התחלתי לחלום ולדבר בערבית; אני לא דוברת ערבית. והיה גם איזה חודש קשה פעם בין עבודות, וטבעתי בזרועות התחמניות של הסדרה הלא טובה אבל הפתיינית 'נקמה'. "אם אני רק אקדיש את עצמי, ממש אקדיש את עצמי ואת הזמן לתכנן נקמה", חשב המוח מוכה הטפשת שלי, "אני אעשה עבודה פי מלאנ'תלפים יותר טובה מהאמילי תורן המהבולה הזו שאני לא מאמינה שיש לה שני תאי מוח שמשוחחים בכל הראש היפה שלה". הבינג' פנים רבות לו, לא תמיד נאות, בהחלט אובססיביות מאוד. תשאלו אותי לגבי הימים שבהם כל מה שהעסיק אותי משום מה היה לגלות מי זו A ב'שקרניות קטנות' ('Pretty Little Liars'). האם אני בעצמי שקרנית קטנה ויפה? לא ולא ולא. ובכל זאת, זה העסיק אותי. ואולי אין צורך להצדיק גילטי פלז'רס ואין לבלבל אותם עם המהות הכל-שואבת של בינג', אבל אפשר לומר גם את האמת – בתקופה המטופשת והמבולבלת והגרועה ההיא, בינג' של הסדרה המהפנטת-פתטית 'שקרניות קטנות' זה כל מה שהייתי מסוגלת לו.
***********
משונה להיתקל פתאום בפרק בודד של סדרה שצפית בה בבינג'. לפני כמה זמן נתקלתי בפרק של 'מד מן'. זה כמו לפגוש מישהו שיצאת איתו פעם מזמן: את יודעת שהיו לך רגשות כלפיו, את יודעת לספר עליהם, היו לכם רגעים חד-פעמיים, את נשבעת. אבל זה כמובן, ומטבע הדברים, כבר לא אותו הדבר. מה שנשאר בזיכרון זה בעיקר מי שאת היית אז, וגם על זה את לא תמיד מוכנה להתחייב. ומה שאת היום, מה שזה לא יהיה, אחרי שכבר התפוצץ לך הלב בכואב ומתוק מאות פעמים והמשכת הלאה וחיית ונשברת ותוקנת, וכבר לא רצית יותר את מי שאהבת פעם, ולא נזקַקת לו יותר. ואיכשהו את מרגישה חזקה יותר רק מעצם זה שכבר אין לזה את ההשפעה שהייתה לזה עלייך פעם, מהידיעה שאת כבר אחרת, אולי אפילו בלתי ניתנת לזיהוי עם מי שהיית את.
כל זה שואב מאוד ועוטף מאוד. דרמה-דרמה-דרמה במיטבה, ועוד מחוץ לסדרות עצמן. רק מעצם המוכנות לטוטאליות, להתאהבות גדולה ושמנה וחסרת תנאים. איזה כיף, איזו התחזרות, איזה גועל, איזה יופי. אז אני לא צריכה את יום כיפור בשביל לדעת – אני אדם של בינג', תמיד הייתי.
.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
איור: וליה רוזנצוויג
