fbpx

מוסדניק ורומנטיקן, אידיאליסט, תמים (וכובש אכזר) // מאת: רותה קופפר 

0

מסע קצר אל קווי דמותו של הישראלי במסך האמריקאי 

 

בסרט 'אקסודוס' של אוטו פרמינגר מ-1960, שצולם בישראל, מוצגת הדמות האיקונית הישראלית הראשונה של הוליווד (משה רבנו לא נחשב). ארי בן כנען בגילומו של פול ניומן מוצג כצחור מצחור. הוא מפקד בהגנה, מנהיג רך דיבור אך נחוש, טוב לב אך בלתי מתפשר, רומנטי ונדיב, מכיר במקומם של האחרים אבל מאמין בצדקת דרכו.  

 

באחת מהסצנות הזכורות בסרט האפי הזה, בן כנען, בכותונת לבנה בוהקת ומכנסי חאקי בהירים ללא רבב, לוקח את קיטי (אווה מארי סיינט, הזכורה גם מ'חופי הכרך') בהירת השיער, הלבושה גם היא לבן, לתצפית על עמק יזרעאל. הוא מעביר לה שיעור קטן בתנ"ך ואומר, "רק רציתי להגיד לך שאני יהודי. זאת ארצי. לא תמיד קל להבין את זה". קיטי, גויה מוחלטת, אומרת שהיא מבינה אך מוסיפה ש"אין הבדלים" בינה לבינו ובין בני דתות שונות. ארי מתנגד לכך, טוען שיש ושצריך לכבד את ההבדלים. הסצנה מסתיימת כשהיא אומרת את המילה האחרונה – "אתה טועה ארי, אין הבדלים", והשניים מתנשקים. מסר של פיוס מסוים, לפחות ביניהם. המסר הזה לא נבלע בין מצמוצי הנשיקה. בהמשך הסרט, בטקס קבורה המוני, בן כנען נשבע על גופות הנקברים כי ביום מן הימים יהודים וערבים יחלקו את המקום הזה ויחיו זה לצד זה בשלום בחייהם ולא רק במותם. ארי בן כנען הוא ישראלי גאה השואף לשלום ולשוויון (לפחות יותר מאשר דמותו בספר 'אקסודוס' של ליאון יוריס, שעל פיו נעשה הסרט). 

 

**************** 

המרחק בייצוג הישראלי בתרבות הפופולרית האמריקאית מאז קום המדינה וארי בן כנען ועד היום הוא אדיר, כמו ההבדל בין שחור ללבן. במובנים מסוימים, הוא אפילו לא "כמו", אלא לקוח בדיוק מפלטת הצבעים הזו.  

 

אם נדלג 58 שנה קדימה מ'אקסודוס', נפגוש דמות ישראלית איקונית חדשה: ערן מורד, שיצר מי שברא קודם לכן את עלי ג'י ואת בוראט, הקומיקאי הבריטי סשה ברון כהן. זה קורה בסדרה האמריקאית החדשה שלו בערוץ הכבלים שואוטיים, 'מי זו אמריקה?'. שם, ברון כהן מציג בין כמה דמויות חדשות את הדמות הפרובוקטיבית והמעניינת מכולן – הישראלי המחוספס והלא מתפשר הזה. ערן מורד, כפי ששמו מעיד, מייצג ירידה חדה במעמדו של הישראלי. הוא הנגטיב של ארי בן כנען גם בבגדיו. במקום האיש בכותונת המכופתרת המאווררת והצחורה, מופיע הקולונל (שלפעמים מציג את עצמו כקפטן) בחולצת טריקו שחורה צמודה, מכנסיים כהים ונעלי צבא ענקיות שחורות, שבולטות משני צדי פישוק הרגליים הרחב והשתלטני שהוא מקפיד לשבת בו. שערו סמיך, גבותיו מחוברות. הוא זוויתי וכאמור לבוש שחורים, מין 'בלאק קיוב' בשר ודם, כמו חברת הביון הישראלית ששמה נקשר בצדק או שלא לכמה שערוריות מעבר לגבולות המדינה.  

 

בעזרת הדימוי הקיצוני הזה של הישראליות חושף ברון כהן את העמדות המטורללות של הימין האמריקאי ואת אלה של אמריקאים בכלל לישראל. היחס לישראל בשנים האחרונות נהיה נושא מרכזי במצעי שתי המפלגות הגדולות בארה"ב, ממש כמו היחס להתחממות הגלובלית ולבחירה של אישה לבצע הפלה מלאכותית. גם בקרב חלק מהליברלים התגבשה עמדה שנקראת PEP (Progressive Except Palestine), כלומר הם מאמינים בעמדות ליברליות עד שזה מגיע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחלקים מהימין האמריקאי פשוט מדמיינים שישראלים מגשימים את החלום הרטוב שלהם ביחסם למיעוט הערבי החי בישראל. הם מוכנים להאמין הכל על ישראל, אפילו שמחמשים כאן ילדי גן בנשק חי, כפי שמספר להם "ערררן מורררד".  

 

או כפי שקרה לחבר בית המחוקקים של מדינת ג'ורג'יה, ג'ייסון ספנסר, ששיתף פעולה עם הוראות המחסל הישראלי – כך מורד מכנה את עצמו – בחדוות יתר. הוא חשף את אחוריו, צעק בקולי קולות מילת גנאי נגד אפרו-אמריקאים והתאמן בהכנסת מקל סלפי מתחת לבורקה של אישה מוסלמית כדי לבדוק אם היא אכן אישה ולא מחבל – ובעקבות כל זאת נאלץ להתפטר ממשרתו. מה שנותר על כנו הוא הדימוי של הישראלי כבריון בוטה, הצבר ללא המתיקות שבפנים. 

 

סטריאוטיפים לטוב – ולרע 

איך הגענו מארי בן כנען לקולונל ערן? מה קרה במורד הדרך? 

 

נתחיל בהסתייגות מתבקשת – בשני המקרים מדובר בסטריאוטיפ, ונודה שזה של פול ניומן רחוק יותר מהמציאות מזה של ערן מורד. הדמות של סשה ברון כהן היא אולי פחות קריקטורה מכפי שנדמה. 'פאודה', הסדרה הישראלית הכי מצליחה על המסכים בארה"ב כעת, מציגה דמויות שלא נופלות במאצ'יזמו שלהן מערן; קפטן גבי איוב בגילומו של איציק כהן אפילו מזכיר אותו פיזית, ובוודאי ביחס שלו למחבלים. כלומר, גם ישראלים מציגים את עצמם כסוג של ערן מורד (מינוס הגרוטסקה), אולי כי בחלקם הם פשוט כאלה. ארי בן כנען (ניומן החצי יהודי) אולי נראה כמו התשליל של ערן מורד (ברון כהן היהודי בעל הקשרים החזקים לישראל), אבל בוויכוח פוליטי נדמה שהשניים ימצאו את עצמם מסכימים יותר מאשר מתנגחים. 

 

השוני המהותי הוא באופן שבו ה"ישראלים" מוצגים על המסך ובאופן שבו יוצרי קולנוע וטלוויזיה מתייחסים אל הדימוי של הישראלי – האחד הוא גיבור יפה תואר, מעורר אהדה וכובש לב, השני הוא בריון גס רוח וסתם כובש. בקליפת פיסטוק, אפשר לומר שזה מה שקרה לדימוי של הישראלי בעין העדשה ההוליוודית.  

למה קרה כל מה שתואר עד כה? איך הגיעה האבולוציה של הייצוג התרבותי של דמות הישראלי בהוליווד לאן שהגיעה? כדי להתחיל להסביר, צריך, ובכן, להתחיל מההתחלה. 

 

סרט הקולנוע האמריקאי הראשון שצולם בישראל ועסק בה היה 'עושה הלהטים' ('The Juggler') מ-1953, בבימויו של אדוארד דמיטריק ובכיכובו של קירק דאגלס, המגלם את הנס מולר, ניצול שואה שהיה להטוטן מפורסם בעברו באירופה. הוא מגיע באונייה לנמל חיפה, כשהוא מצולק וחבול רגשית. כאשר קצין משטרה ישראלי מבקש ממנו תעודה, הוא נזכר באירוע מעברו שבו קצין נאצי ביקש את ניירותיו ובהתקף חרדה תוקף את השוטר, פוצע אותו ובורח להר הכרמל. בדרך הוא פוגש את ג'וש (ג'ף וולש), ישראלי צעיר, ואחר כך בקיבוץ מכיר את יעל (מילי ויטאלה האיטלקייה). הסרט מתמקד בעיקר בדמותו של ניצול השואה הלהטוטן, והישראלים שפוגשים בדרך הם דימויים של תמימות וחוזק, הגרים בקיבוץ ופורצים בהורה סוערת כשהם מרוצים. הסרט נעשה זמן לא רב לאחר קום המדינה והוא מצדיק את קיומה ומהלל את הישגיה.

 

הרואיות של עידן התמימות 

אחרי 'אקסודוס' המשמעותי בא הסרט 'יהודית' מ-1966, על אישה יהודייה של קצין נאצי, שאותה גילמה לא אחרת מאשר הכוכבת האיטלקייה הגדולה מכולן, סופיה לורן (איטלקיות ולטיניות גילמו לעתים קרובות ישראליות, ועליהן באופן ספציפי – במסגרת). דמויות הישראלים בסרט הוצגו באופן הרואי. פיטר פינץ', למשל, שיחק בו מפקד בהגנה ששמו אהרן שטיין. לא מפתיע אם כן שברבות השנים התקדם פינץ' לתפקיד ראש ממשלת ישראל. ב'פשיטה על אנטבה' מ-1977, סרט טלוויזיה בבימויו של ארווין קירשנר ('האימפריה מכה שנית'), גילם פינץ' את ראש הממשלה בזמן המבצע, יצחק רבין.  בשני התפקידים, הדמויות שמגלם פינץ' הן מכובדות ומרשימות, ודאי יותר מהדמות שבזכותה התפרסם ושעליה זכה באוסקר לאחר מותו, זאת של הווארד ביל ממוטט העצבים מ"רשת שידור". 

 

כדי להבין עד כמה הוצגו הישראלים בהוליווד באור הרואי מספיק להסתכל על הכוכבים שלוהקו לתפקידיהם. 'הטל צל ענק' ('Cast a Giant Shadow') מ-1966 צולם ברובו בישראל ומתאר אירועים שהתרחשו במציאות. בסרט, המספר על מפקד אמריקאי בכיר שהגיע לישראל כדי לאמן חיילי צה"ל, משתתפים כמה מגדולי המסך של אותה תקופה, בהם קירק דאגלס, יול ברינר, ג'ון ויין, פרנק סינטרה ואחרים. דאגלס מגלם את הקצין האמריקאי שמגיע לישראל (בנו מייקל דאגלס עשה בסרט הזה את התפקיד הקולנועי הראשון שלו, כנהג ג'יפ), יול ברינר הוא אשר, מפקד בהגנה, ויין וסינטרה מגלמים תפקידים של אמריקאים.  

 

עוד שחקנים הוליוודיים גילמו מפקדים במחתרות היהודיות בתקופה שלפני קום המדינה. כך סאל מינאו (הזכור מ'מרד הנעורים') גילם ב'אקסודוס' את דב לנדאו, חבר לח"י השש אלי קרב. הצבא והמאבק היו כמובן כר נרחב לפעולה בסרטים האלה, והישראלים היו תמיד בצד הצודק. 

 

"אני זוכר שכשצילמו את 'אקסודוס' בישראל וכשהוא יצא לאקרנים", מספר מבקר הקולנוע של 'הארץ' אורי קליין, "פול ניומן היה מושא לסגידה, גם בהיותו כוכב של התקופה וגם בשל האופן שבו גילם את הישראלי. רצינו לראות את עצמנו בדמותו, כמו אסי דיין ב'הוא הלך בשדות', הישראלי יפה הבלורית והתואר. היות שהוא היה חצי יהודי, גם זה הוסיף לעניין". 

 

ל'אקסודוס' ולגיבורים שלו הייתה חשיבות לאומית. "המדינה הייתה בהיסטריה כשהצילומים נעשו פה – בחיפה ובעכו", אומר קליין. "העיתונות עקבה אחריהם בדריכות. בן-גוריון בא לבכורה ואמר שזה הסרט הראשון שהוא רואה זה 30 שנה".  

 

היהודי המפיק והיהודי המתוסבך 

"באופן כללי רוב הסרטים נעשו במעורבות כמעט מוחלטת של יהודים, ככותבים, כבמאים וכמפיקים", מסביר חוקר התרבות דוד שליט, שכותב בימים אלה ספר על הקשר ההוליוודי-ישראלי בין 1948 ל-1978. "סרטי 48', שנעשו עד אמצע שנות ה-60, הציגו את הישראלים הגברים כגיבורי-על, כש'אקסודוס' היה ממציא הדמות. המיתוסים ההם היו חזקים מכל והתעמעמו רק אחרי 1967 ומלחמת ששת הימים". 

 

כך קרה בסרט 'מה מעיק על פורטנוי' מ-1972 (על פי ספרו של פיליפ רות מ-1969). "יש דמות ישראלית 'אחרת' בסרט הזה", אומר שליט. "הגיבור הוא אמריקאי יהודי נוירוטי ואובססיבי לסקס, בעיקר עם שיקסעס, והוא מגיע לישראל ופוגש בה צעירה מקומית, לוחמת קיבוצניקית בגבול שבועטת באשכיו, תרתי-משמע". 

 

הספר נהפך ליקיר חוקרי התרבות והקומיקאים האמריקאים של אותן שנים, אבל רבים בקהילה היהודית בארה"ב התנגדו לו, טענו שהוא רווי שנאה עצמית ואנטישמיות ואפילו מחו נגד הכנסתו לספריות הציבוריות. באוסטרליה, בכירי ממשל הגישו תביעה נגד הספר ונגד מי שמכרו אותו בשל הגסויות שבו. "הסרט כבר נעשה בשולי הסערה", אומר שליט, "אבל הוא נותן זווית ביקורתית על היהודי האמריקאי ועל הנגזרת של יהודי העל שנוצר כשדמיינו את ישראל". זה היה סימן לבאות. "היה רגע של התלהבות עם מבצע אנטבה, אבל הישראלי הלך ודעך ככל שהמצב הלך והסתבך". 

 

ואכן, בעקבות מבצע אנטבה הייתה חזרה לגילום המקורי של הישראלי ולליהוקו. ב'ניצחון באנטבה' של מרווין חומסקי מ-1976, שנעשה ממש בסמוך למבצע עצמו ביולי של אותה שנה, שיחק ריצ'רד דרייפוס בתפקיד יוני נתניהו וברט לנקסטר גילם את שמעון פרס. קירק דאגלס (כן, שוב הוא) ואליזבת טיילור גילמו את הרשל ואדרה וילנובסקי, שהיו במטוס החטוף של אייר פרנס, שאת נוסעיו חילצו חיילי צה"ל במבצע מסוכן על אדמת אוגנדה. בסרט נראית חזרה להתייחסות הראשונית אל ישראלים ואל כוחות העל שלהם. לא מפתיע שדאגלס, מי שהיה שותף לבניית הדימוי הזה בסרטים המוקדמים על ישראל, משתתף בו. כך גם בסרט 'הפשיטה על אנטבה' מ-1977, שבו סטיבן מאכט היה יוני נתניהו, וצ'רלס ברונסון גילם את דמותו של דן שומרון. כלומר, הגיבורים האמריקאים המובילים על הבד גילמו את הגנרלים ואת המנהיגים הישראלים. 

 

תוגת הלוחם המיוסר 

המבצע וסרטיו לא מנעו את הכרסום המתמשך בדמות הישראלי בקולנוע האמריקאי. בשלב הבא חל פיחות במעמדו של הישראלי מלוחם צודק ללוחם מתלבט. השכנוע במטרות הנעלות והנחישות הביטחונית מתערערים בסרטים כמו 'המתופפת הקטנה' מ-1984. "כבר שם יש ישראלי לוחם אך מיוסר", אומר שליט. "וגם ב'מינכן' של סטיבן ספילברג מ-2005, אבנר (אריק באנה הנשוי לאיילת זורר בסרט) תוהה (בהוליוודית) על המלחמה ועל מעגל הנקמות האינסופי". 

 

במקרים האלה הדמויות עדיין חיוביות ורציניות. השלב הבא בנגיסה במעמדו של הצבר חל בסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן' ('You Don't Mess with the Zohan') מ-2008, שכתב אדם סנדלר יחד עם ג'אד אפאטו ורוברט סמייגל; וביים דניס דוגן. הזוהן – זוהן דביר (סנדלר) – הוא חייל ביחידת קומנדו צה"לית, המביים את מותו באמצע משחק מטקות עם רימונים מול מחבל של חזבאללה, כדי להגיע לארה"ב ולפתוח מספרה. סנדלר ביסס את הדמות (באופן רופף ומוקצן) על שלושה אחים ישראלים – בנצי, שאול ושלום ארביב – ששירתו בצה"ל ועובדים כמעצבי שיער בקליפורניה. 

 

בניגוד לכל הסרטים שהוצגו עד עתה, 'אל תתעסקו עם הזוהן' הוא קומדיה ומתייחס לישראלי ללא הילת הקדושה הנדרשת מפעם. הנורמליות ביחס אל הישראלי, שכוללת צחוק על חשבונו, מעידה גם על התחזקותו של אותו "ישראלי", שיכול לעמוד בכמה בדיחות על חשבונו. כלומר, הירידה הזאת היא למעשה עלייה מסוימת – ומלמדת על חוסנו של הישראלי. 

 

והזוהן הוא באמת ישראלי מוחצן ומגוחך למדי – דמות גרוטסקית. ניכר כי דור היוצרים החדשים כבר לא נזהר בדמותו של הישראלי וקצת מתרחק מישראל הרשמית וממה שהיא מסמלת, לפחות בעיני הקולנוע האמריקאי. בסרט (שבו משתתפים כמה וכמה שחקנים ישראלים, בראשם עידו מוסרי) הזוהן מגשים את חלומו, מגיע לניו יורק ומתאהב שם בדליה הפלסטינית. גם זו אמירה של היוצרים על הפער בין יהודים אמריקאים ליהודים ישראלים וליחס שלהם אל הסכסוך האזורי. ניו יורק היא מקום פלורליסטי ופתוח יותר מתל אביב על כל חופיה ומועדוני הדיסקו שלה, כך לפי הסרט. 

 

 

כולנו מוסדניקים 

עוד בטרם הגיע ערן מורד למסך הקטן הקדימו אותו כל מיני דמויות ישראליות לוחמניות בחולצות טריקו צמודות. "שמעת על הפלסטינית ששאלה אם חגורת הנפץ גורמת לישבן שלה להיראות גדול?", כך התבדחו בעברית אנשי הביטחון הישראלים בפרק של הסדרה 'הפמליה'. אנשי הביטחון, המכונים "הישראלים", דיברו ביניהם מחוץ לבית בקול רם כמובן, במין הומור אמריקאי המתורגם למילים עבריות (ומוגש בעברית של מי שכבר לא חי כאן מזמן). החבורה הזאת, שכוללת אחד ששמו "יוני הגדול", נקראה לבית כי כוכב הסדרה וינס וחבריו היו מודאגים מפולש. בינם לבין עצמם תהו החברים – וינס, אי, ג'וני "דרמה" וטרטל – אם הישראלים האלה הם אנשי מוסד. על כך משיב ג'וני "דרמה", "לא כל הישראלים כאלה?". 

 

בפרק של 'רופא להשכיר', ששודר גם הוא ב-2010, גיבור הסדרה הרופא ואחיו, שהוא רואה החשבון שלו, מגיעים למסיבה באחוזה ענקית. בכניסה ניצבים שני בריונים שחרחרים בחולצות טריקו צמודות שמדברים ביניהם בעברית. "איזה חמוד", אומר אחד מהם לחברו. ב'צווארון לבן', העברית נשמעת מפי פושעים ישראלים (הם לא אנשי מוסד, אבל יש להם ידע בתחום הריגול והלוחמה). 

 

אמנם עברו עשר שנים מהזוהן ועד ערן מורד, שנים שבהן נמכרו לחו"ל פורמטים ישראליים למכביר שנלווה להם איזה יחס של לוחמים בטרור, כמו ב'הומלנד', אבל הדימוי של הישראלי שמציג סשה ברון כהן (ולא בכדי מדובר בקומיקאי בריטי בעל קשרים חזקים לישראל) הוא קריקטורה ישראלית. בסדרה האמריקאית 'שלג צח', שעלתה בשנה שעברה, מגלם אלון אבוטבול ברון סמים ישראלי אכזרי ונלעג, עם חולצה החושפת חזה שעיר שתכשיט גדול תלוי במרכזו. הדימויים האלה מעידים יותר על מה שהאמריקאים חושבים על ישראל, אבל הם גם מלמדים על זילות מעמדו של הישראלי על המסכים.  

 

"אני מזהה כאן שתי מגמות", אומר שליט. "יש עדיין הערצה לישראלים כלוחמים וכאנשי היי-טק (גם זה בא מצה"ל בסופו של דבר), וגם בגלל רכישת פורמטים ישראליים ('בני ערובה', 'פאודה' וכמובן 'הומלנד') וההזדהות המשותפת מול הטרור העולמי המוסלמי, שמתקשר היסטורית לראייה הלבנה האירופית את הערבי, שלפיה אנחנו כאילו מייצגים את הלבן הטוב, המוכשר והמתקדם. מצד שני ישנה הראייה הישראלית-יהודית-אמריקאית הביקורתית שכבר לא מתחייבת לדימוי הקדום הישראלי. 

 

"בישראל מקדימים את הוליווד ביחס לישראלי בסרטים כמו 'פוקסטרוט'. עדיין לא מעניין את הוליווד לעשות סרט באמת חתרני על המצב פה. האם אפשר לתאר שייעשה סרט בעקבות המקרה של העיתונאי פיטר ביינרט בנתב"ג (ביינרט עוכב עם משפחתו כשהגיע לטיול בת-מצווה בישראל ונשאל על עמדותיו ועל פעילותו בארגוני שמאל, ר"ק)? הרי זו סצנה קלאסית מסרטים אמריקאיים משנות ה-50, על אמריקאי תמים שמגיע לארץ בגוש הסובייטי או במזרח אסיה ונקלע לצרות. לדעתי, ישראל משחקת באש עם הדימוי הקולנועי שלה. פיליפ רות היה רואה בישראל העכשווית גטו יהודי חדש שעוצר וחושד בעצמו גם בשל עצמו". 

 

אמזונות שלוקחות פיקוד | קווים לדמות "הישראלית" בהוליווד 

בסרט 'מה מעיק על פורטנוי' של ארנסט להמן פוגש פורטנוי (ריצ'רד בנג'מין) בקיבוץ את נעמי הישראלית (ג'יל קלייבורג, 'אישה לא נשואה'), והיא בועטת באשכיו באופן מטאפורי וגם ישיר. בניגוד לדמות הגבר הישראלי שעברה טלטלות, זאת של האישה הישראלית לא השתנתה בהרבה. היא עדיין מתחזקת את הסטריאוטיפ של האישה החצופה והנועזת, המעט מאיימת ומסרסת (פעמים רבות מגלמות אותה שחקניות איטלקיות או לטיניות, שגם להן שמור הסטריאוטיפ הזה). הדימוי הזה קשור לשירות החובה בצבא, ולא משנה כמה הצלחה הייתה ל'אפס ביחסי אנוש', בחו"ל עדיין מתרשמים מזה שנשים כאן אוחזות בנשק, גם אם במשך רוב השירות הן בעיקר לוחצות על המקלדת ולא על שום הדק. העובדה שרוב הנשים היו חיילות, ובתחילת דרכה של המדינה גם עבדו את האדמה לכאורה ממש כמו הגברים בקיבוץ, משלימה פנטזיית שעטנז של אמזונה ודומינטריקס. 

 

הדמות הזאת של הישראלית קיימת בקולנוע ההוליוודי כבר משנות ה-50. ב'הטל צל ענק' ישנה גיבורה ישראלית אמזונה ושמה מגדה (סנטה ברגר), שהיא חיילת הנרתמת לעזור לגיבור הסרט. "כמו בשיר 'איפה הן הבחורות', היא הייתה מאלה 'שטמנו בחזה פרבלום וכמה רימונים לשעת אש"', אומר חוקר התרבות דוד שליט. 

 

הישראלית הלוחמת המעט מפחידה, שאין להתעסק איתה, מיוצגת גם בדמותה של זיווה ב-'NCIS', סוכנת לשעבר ביחידת כידון של המוסד ובתו של ראש המוסד הבדיוני אלי דוד; בזו של שגרירת ישראל אליענה כספי (ג'נה שטרן) ב'בית הקלפים', שמספרת לחברתה קלייר אנדרווד שהיא שירתה בצה"ל; וכמובן ביעל, אלמנתו של חייל וחברתו של אנדי ב'העשב של השכן', שבמשחקי המין ביניהם חוגרת חגורה עם דילדו ועושה בו ובאנדי כרצונה. גם בר רפאלי גילמה סוכנת מוסד ב'כידון', שהיה קופרודוקציה ישראלית-צרפתית, ובתפקידה המשיכה את התפקיד השמור לנשים ישראליות.  

 

לא במקרה כנראה נבחרה גל גדות הישראלית להיות גיבורת העל המשמעותית הגדולה בהוליווד, וונדרוומן. העבר האמזוני של דמות הקומיקס שלה ושל דמות הישראלית בתפיסה ההוליוודית הולחמו כאן יחדיו באופן מושלם. 

 

את יעל ב'העשב של השכן' גילמה מיטל דוהן הישראלית, אבל הדימוי נכתב על ידי יוצרת אמריקאית – ג'נג'י כהן ('כתום זה השחור החדש'). בריאיון שהעניקה לח"מ ב'הארץ' ב-2006, נשאלה מאיפה באה לה הדמות הזאת של הישראלית, וסיפרה: "הילדים שלי לומדים בבית ספר יהודי. פגשתי שם הרבה אמהות ישראליות, והדמות של יעל היא מחווה לאמהות האלה. הן כאלה סקסיות, עם הנעליים הגדולות שלהן. כל האמהות הישראליות שהכרתי מדליקות, וגם מיטל מדליקה. יעל היא דמות שבניתי מכל האמהות בבית הספר הרבני שלנו". וכל הדימויים של הישראליות שעליהם היא גדלה, כנראה.  

 .

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

.
איור: יונתן פופר

שתף