רשימת ההישגים הארוכה שהתנוססה על השער הקנוי של 'ישראל היום' בליווי חתימתו של שר האוצר משה כחלון ביולי האחרון מדברת בעד עצמה: כחלון אמנם לא אחראי להכל לבדו, כפי שניסה למכור ולשווק לציבור, אבל הוא בהחלט הצליח להשאיר חותם כמעט בכל רפורמה משמעותית שהממשלה הזו הובילה בשלוש וחצי השנים האחרונות. אפשר לחלוק על הגימיקים, השיטות, קרבות הקרדיטים ובטח על המדיניות הפופוליסטית, אבל מעטים האנשים שישבו בכיסא הזה קודם שיכולים להתגאות בכהונה כה דומיננטית ורלוונטית במשרד האוצר. בכוחנות, תחכום ותחמנות שלט כחלון בברזי הכסף ולא איפשר לאף שר אחר להתקדם מילימטר מבלי שיהיה לזה כיסוי תקציבי. בברית פוליטית חזקה עם יו"ר ההסתדרות איגף את העבודה המאורגנת, כך שידו בכל – ויד כל בו.
החיוך הממלכתי של כחלון, זה שכולנו חלפנו על פניו השנה בשלטי החוצות, בניסיון לשכנע שהוא "הביטחון של כולנו", מסתיר מאחוריו הרבה מאוד פוליטיקה קטנה וגם שרירים וסכינים. אבל בזכותם הוא הצליח למנף את הקדנציה הראשונה שלו בראשות מפלגה נפרדת. כעצמאי בשטח הפך להיות אחד השחקנים המשפיעים בקואליציה, אם לא ה־שחקן.
כחלון לא היה מגן הדמוקרטיה החלומי, ולא עצר חלק מהיוזמות הבעייתיות שקידמה קואליציית הימין־חרדים, אבל למרות הכל ועל אף הסירוס והתלאות שבדרך, הוא הציל את השידור הציבורי מגרדומו של הליכוד, ובלם את "החוק הצרפתי" שהיה מעניק לנתניהו חסינות מחקירות. בסוף־בסוף, הוא היחיד מבין ראשי הקואליציה – מלבד החרדים ואיומיהם המוכרים – שמעז לעמוד מול נתניהו ולומר לו לא. לא מוכן לתת לו "קארט בלאנש" עד כתב אישום. בזכותו עוד קדנציה מסתיימת מבלי שבנט, שקד, לוין ושאר צרי בית המשפט העליון עלו עליו עם די־9. הוא אמנם לא יקבל את תואר אביר פתרון שתי המדינות, אבל היחסים הכלכליים שבנה עם בכירי הרשות הפלסטינית הפכו לצינור הדיאלוג הפוליטי הבכיר ביותר מול הצד השני. אי של יציבות בתקופה של נתק מדיני מוחלט. ומעבר לכל, למרות שלא הצליח במשימת הדגל שהכריז עליה ו'מחיר למשתכן' עוד עשוי להתברר כבלוף, חייבים להודות שהוא שינה, ולו במעט, את השיח, ובכך היה שר אוצר חברתי כפי שהבטיח.
ריח הבחירות הנישא באוויר מבשר שרגע האמת של כחלון מתקרב. אורלי לוי מזנבת בעורפו ומאיימת למלא את מקומו כמפלגת האווירה החברתית, וגם יריביו באופוזיציה יאיר לפיד ואבי גבאי (שאחד כיהן כשר אוצר והשני היה עובד ציבור במשרד) ישמחו להעלות אותו על המוקד ולהעביר קולות לגוש ה"רק לא ביבי". גם אם יצלח את הקלפיות, ישמור על המנדטים ויגן על הכיסא, קדנציה נוספת באוצר משמעותה שהציבור ידרוש לראות גם תוצאות ממשיות.
אם הוא רוצה להגיע בסוף לבית בבלפור, ביום שאחרי ביבי, גם קדנציה טובה נוספת באוצר לבדה לא תספיק לו. הוא יצטרך להוכיח שהשיניים מהחיוך המפורסם לא רק עוקצות – אלא יכולות להפוך גם למלתעות של כריש.
.
צילום: אמיל שלמן, 'הארץ'
