fbpx

מה אני יודעת // הטור של לילך וולך

0

הייתה פעם אחת שחיבבתי את מירי רגב. או שלכל הפחות, בתוך ההקשר האינטרנטי המפלצתי – שבו צריכה להיות לך דעה מיידית אחת, חותכת, שנמנעת ממורכבות כי זה לא ספר של הוצאת רסלינג פה – הייתי לטובתה. זו הייתה סיטואציה שאתם זוכרים, שרת התרבות נשאלה לגבי הסרטים של קוונטין טרנטינו. ראית את הסרטים שלו? שאל אותה הצוות של גיא פינס. "בוודאי, מה זאת אומרת!", ענתה כנעלבת השרה. איזה סרט שלו את הכי אוהבת? וכאן השרה כבר לא הצליחה להחזיק את קשר העין, היא זרקה את המבט אל חבורת הפינק ליידיז שלה, אולי משם תגיע איזו ישועה. "רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, על איזה סרט דיברתי?". "'ממזרים חסרי כבוד'", זרקה נואשות איזו סגנית שהודחה עד סוף הריאיון הזה. "לא, לא, לא", קונה לה זמן שרת התרבות. בסוף מתפשרים על 'ספרות זולה'. ומה זה שהשרה אוהבת במיוחד בסגנונו הייחודי של טרנטינו? מקשה המראיינת שכבר מבינה שבטעות הגיעה למכרה זהב. רגב משליכה מילים כמו קונפטי, משהו יתפוס – הסיפור, העלילה, המורכבות של היחסים בין גברים לנשים. לעזאזל, אם זה רק היה עוד אחד ממיליון הסרטים שאפשר לסגור את התקציר שלהם ב"מורכבות היחסים בין גברים לנשים". זה לא.

כולם ראו את מירי רגב משקרת, אני התכווצתי בעיקר מול זה שהיא לא הייתה מסוגלת לומר, "וואלה, לא ממש יצא לי לצפות בסרטים, זו הזדמנות בשבילי, תשאל אותי שוב אחרי הבינג' שאעשה". או כל דבר אחר. מותר לרגב לא להכיר את הסרטים של טרנטינו, אפילו מותר לה לא לקרוא צ'כוב; אם היא רק לא הייתה כל כך לעומתית ואגרסיבית לגבי כל זה, זה אולי היה אפילו מרענן. לא הסכמתי לחגוג ספציפית את זה ששרת התרבות לא מכירה את טרנטינו. לא לדעת משהו זה החטא הכי קטן, לנסות לשקר מעל זה או להדביק אג'נדת שטות כאילו החוסר בידע הוא בחירה, זו הבעיה.

—-

זה תמיד היה בסדר לשאול שאלות. לא יודעת איך יצא לשני הטינאייג'רים שגידלו אותי, אבל הם הצליחו לזרוע את הרעיון שטוב לדעת דברים והדרך לעשות את זה היא לשאול את מי שכבר יודע. מכל המבוכות שהצלחתי לתפור לעצמי לכנפיים בילדותי, הצורך להסתיר חוסר בידע לא היה אחת מהן. העיקרון הבריא שהונחל לי בשנותיי הראשונות היה שאין שום בעיה עם חוסר בידע, העולם לא יעניש אותך. ועל הדרך, נתנו לי את כלי הנשק האולטימטיבי: מרגמת שאלות.

שאלות ששאלתי את אבא שלי כשהיינו צופים יחד בטלוויזיה:

  • אחרי המפץ הגדול שעשה את העולם, היה עוד מפץ שעשה אוטובוסים ועוד מפץ שעשה ארטיקים ועוד הרבה מפצים לכל הדברים?
  • למה כשאוכלים חריף נהיה רטוב בתוך האוזן?
  • איך הם לא נופלים אחורה בסטארטרק כשהם נוסעים כל כך מהר בחללית?
  • למה הם מתנשקים?
  • למה הם לא מתנשקים?
  • פרפר יודע שיש לו רק יום לחיות?
  • אולי יש לי רק יום לחיות ואני לא יודעת?
  • מתי תהיה מכונית שמדברת?
  • בשביל מה יש נחשים?
  • מה עושים אם מוצאים נאצי שהציל יהודי אחד והרג יהודי אחד?
  • איפה אני אגור אם שניכם תמותו?

 

בגלל שאהבתי לצבור ידע, ידעתי כל הזמן שיש המון דברים שאני לא יודעת. הייתי מתבוננת על המדפים בספרייה העירונית ומציינת לעצמי בצער שאף פעם לא אספיק לקרוא את כולם. זה היה מין כאב מתוק שאפשר להכיל, אפילו שזה היה מפגש מאוד מוחשי עם הרעיון של מוות, ולא נתתי לזה לייסר אותי מאוד. קיבלתי מספיק תגובות מלטפות על כמה הרבה אני יודעת ("איזו ילדה חכמה", אמרו בטעות, כמו שעוד אגלה בהמשך), כדי שאוכל להיות פזרנית עם שאלות על כל הדברים שלא ידעתי.

זה לקח עוד קצת זמן, עד שהבנתי שיש דברים שלא שואלים. רק עברנו לתל אביב, החברה החדשה והיחידה שלי, אורית, בכתה בחצר בית הספר. כשרצתי אליה מבוהלת, היא לחשה שהבנים בעטו לה כדור ישר למנוש. זעקתי מבועתת: "מה זה מנוש?!". זה בהחלט נרשם כיום לזכור. אחר כך הלכתי ללמוד עם הילדים הכי ידענים ומשויפים ובטוחים בעצמם שפגשתי בכל החיים שלי מאז ועד היום. אלוהים, איזה סיוט שזה היה. זה היה אז שנגלה במלוא מוחשיותו הבקע בין ידע וחוכמה; כמו משהו שתמיד חשדת בו, אבל אז את מוצאת בבוידעם קופסת מסמכים תומכים שהחביאו ממך. ידעתי יפה מאוד להסביר מה זו "אנטומיה", דבר שבאמת עניין מאוד את התחת של חבריי לכיתה, אבל בשום אופן לא ידעתי איך מצליחים לדעת כל מה שלא כתוב בספר בספרייה. זה הרגיש כמו להגיע לערוגה של נרקיסים יפהפיים וחיישנים כשאת תפוח אדמה מרובב ואטום. הנה כך העולם מעניש על חוסר ידע. לא ידעתי כל כך הרבה דברים בבת אחת, שהוכרעתי:

 

  • איך קונים קולה במכונה?
  • מה הדרך לקשור בנדנה ככה שלא איראה כמו קאובוי גוץ?
  • מתי הם הספיקו גם ללמוד פסנתר וגם לרקוד בלט?
  • מה זה דרומיים וצפוניים?
  • מה זה אומר עליי שאני דרומית?
  • איך הולכים מכאן לתחנת אוטובוס?
  • אבל למה חשוב שהג'ינס יהיה ליוויי'ס?
  • מה זה אומר בכלל שהם הולכים לבית קפה לבד?
  • איך הם לא מפחדים ממבוגרים?

 

אף אחת מהשאלות הללו, ולא משנה מה לימדו אותי בבית, לא הייתה שאלה שאפשר היה לשאול. ועל חלקן באמת לא קיבלתי תשובה אף פעם. אחר כך נוספו על השאלות האלו עוד כל מיני שאלות מסובכות הרבה יותר. זה לא משנה כרגע, אתם יודעים אילו שאלות. הייתי חייבת לעשות סיבוב שלם בחזרה. הייתי חייבת ללמוד מחדש שלא להנהן מוכנית כאילו יש לי מושג כשאין לי מושג. כמו פיזיותרפיה סודית לאישיות שלי, הייתי מכריחה את עצמי לומר "אני לא באמת יודעת על זה", "לא קראתי", "מה המשמעות של המילה הזו?". חוץ מזה שמותר לא לדעת, ומותר לטעות – אלוהים, כמה אני שונאת דפי פייסבוק שלועגים לשגיאות כתיב וחוסר ידע – קניתי לי מחדש את הזכות להיות אנושית, גרועה בדברים מסוימים ובסדר גמור באחרים.

אין לי שום ציפיות ממירי רגב, אני חיה על כדור הארץ. משהו בסיסי ורחב מקולקל שם. ועדיין, הייתי שם לטובתה. או יותר נכון, לטובת הילדה הזו שלא תמיד ידעה על מה אחרים מדברים, ובסוף למדה שעדיף להעמיד פנים כדי לשרוד את זה. אם היא רק הייתה מצליחה בסוף ללמד את עצמה להגיד "וואלה, לא ממש יצא לי לצפות בסרטים, זו הזדמנות בשבילי", אולי היא הייתה יותר טובה בתפקיד שלה. אולי היא הייתה מצליחה לקצר את הדרך לעוד כאלו שלא יודעים לשאול.

.

 

הטור פורסם בגיליון אוגוסט 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: וליה רוזנצוויג

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook