או: הבנאליות של רוע הביקורת הסתמית

קראתי ביקורת מסעדות של איזה מישהו, שפעם כתב לצידי באותו כלי תקשורת ועכשיו כותב תחת פסבדונים באיזה אתר. והביקורת הייתה רעה לתפארת. לא רעה כמו שלפעמים אתה פוגש משהו רע בדרכך כמבקר ומרגיש פשוט צורך להציל את העולם מפני הזוועה, כאיזה אקט של חסד; סוג של שירות שאתה מעניק לקוראיך ומנמק את הרוע הנוקב, הצורף, הנוטף שנאה של ממש, כעניין של הגינות בסיסית ואיזו חובה עיתונאית שחלה עליך – והרי הדבר בנפשך! שהרי אתה "עיתונאי!", ו"עיתונאי!" הוא מקצוע נאמן לאמת, מסור לצדק ומחויב לחברה בערך כמו דפני ליף, רגע לפני שהמצלמות הגיעו וטרפו את כל הקלפים. נניח להקדמה הזאת. נשוב לעניין. קראתי את הטקסט הזה. היה מדובר באיזו ביקורת על מסעדה, לא חשוב מאיזו עדה, והמבקר הפסבדוניסטי קרקש לה את השחלות, פתח לה את פי הטבעת, התאכזר אליה כפי שרק מצליף מקצועי לפרנסתו מיומן בשכפול דימויי התרשעות למחייתו לאורך שני עשורים (גרוסו מודו). וקראתי את הטקסט הזה, במין אדישות שבעה ועייפה שכזאת של מי שכבר קרא את כל המילים המרושעות, הכמו מגניבות, כולן – וגם כתב כמה בחייו – והרהרתי בתוגה מלאת חמלה על הברנש הזה, שכבר 20 שנה כותב את אותו הטקסט, ומחליף את מושאי המילים שלו, להוציא המילים עצמן – הן לא משתנות, הן לא מתחלפות, זה רק ההרכב שלהן, המצרפי, שמשתנה קצת. ושאלתי את עצמי (ואפילו לא בנימה מסוקרנת מדי), מה הדרייב שלו? מה מניע אותו להמשיך ולהתרשע כך (ועוד מאחורי מסכת הפסבדונים) לאנשים ועוד אנשים ועוד אנשים? איזה קתרזיס הוא מפיק מהעניין? והאם אין מי שעדכן אותו שרוע יצא מהאופנה ושהלשון אינה משתפת עוד פעולה – בהיבט האסתטי, של הפקת העונג – מרוע לשם רוע?

לא כעסתי עליו. כי מה יש לכעוס על אדם שיש לו רק טריק כתיבה אחד בשרוול? מה יש לי להתרעם על אדם שמנסה להוציא את לחמו (ויש מי שמשלם. ויש מי שמזמין מילים) מכתיבת מילים. אחרי הכל, גם אני הוצאתי את לחמי מכתיבת מילים לא חשובות, לקוראים לא חשובים (שדעתם על הטקסט לא חשובה לכותב; ודעתם על הטקסט לא חשובה גם להם עצמם – אפילו אם יביעו את דעתם בתחתית הטקסט. טקסטים אינם דבר חשוב, בטח לא בעת הזו. טקסטים הם טקס רפטטיבי, כמעט בלתי נמנע, של תרבות דועכת שמנסה לשמר מבנים צורניים שמרניים, שזמנם עבר מן העולם, בשל מצוקה בדמיון וביצירתיות; כמו גם: חרדת נטישה של המסה הקריטית הדועכת של הקוראים/גולשים, שמהווה את מטה לחמם הסדוק והמט להתפורר);

וכשהבנתי שהמילים שאני כותב אינן מזיזות כנף של יתוש אחד בעולם, התפייסתי עם הפאתוס ועם הפוזה – בעיקר עם הפוזה. כי יש משהו מאוד משכר ומאוד כובל בהתמסרות לפוזה ולפוזיציה של בעל הפוזה, שאחוז רק בנראות של הפוזה ובדרך בה זו מתקבלת אצל איזו קהילה של נמענים שהוא מגדיר לעצמו כקהל היעד של הפוזה – והפסקתי לכתוב כמשרתם של קוראים ושל עורכים ושל חבורת נמענים מסוימת, שגורמת לך לעבוד בלרצות אותה ואת הקודים הכוזבים שלה; קודים שהיא עצמה כבר לא סגורה עליהם. אבל זה חזק ממך – כלומר: ממנו – אתה שבוי של כוחות גדולים ממך. כוחות נפשיים וחברתיים שאינם שואלים לדעתך, כי אם מוודאים את צייתנותך ומפקחים על נאמנותך לשיח שחשבת פעם שאתה אחד ממנסחיו, שעה שהיית עוד סופר סתם של מילים מוכתבות. ליצן של מילים. זונה של נמענים. שרמוטה של תת־תרבות דכאנית. והיית עבד נרצע וזונה מסופקת ואומלל בחשכת היותך עצמך, כשהבנת שאינך כותב מילה אחת חשובה באמת.

–

וקראתי את ביקורת המסעדות של הפסבדוניסט וחשבתי לעצמי כמה אומלל הוא האיש שכתב אותה. כמה ריקנות מוכרח אדם להרגיש ודאי כשהוא מתיישב לנסח "קטילה" כמו שנונה, כמו "צעירה", כמו "מאאגניבה"; שעה שהוא עצמו תרח. חתיכת לא רלוונטי, שהחיים חלפו לו בסך. והוא ממשיך להיאחז, כמו בעל חיים שבוי בקרקס, בטריק היחיד שהוא מכיר, מתוך תקווה לשמוע את הד מחיאות הכפיים הקלוש של הקהל שמריע לו באיזו לאות מתבקשת, מבלי להכיר בכך שהקהל מביט בו ובטריק היחיד שהוא יודע לעשות – בבוז, מלא צער. כי אם יש דבר שהעיר הזאת ("שייח' מוניס", בפי אחינו) יודעת לעשות לאנשים הוא להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, שעה שהם סבורים שהם ישובים על גג העולם.

וכשהוא היה אידיוט צעיר ונפוח חזה – ניחא; יש בזה מן החן השמור לתרנגולים נפוחי חזה. אבל בגיל 40? כשאתה כבר מטופל בילדים? להמשיך ולזנב באחוריים של אותו טריק אחד שעבד לך לפני 20 שנה? כמה עצב וכמה חוסר מודעות אפשר שאדם אחד יכיל? והוא לא לבד. לא לבד. הוא לא לבד, אבל הוא נכחד. הוא ודומיו, שעדיין, פה ושם, מחזיקים באיזו פוזיציה שבעבר הייתה נחשבת והיום היא עדות נוספת לדקדנס ולחולי של ההגמוניה לשעבר. זה עורך את המוסף הזה. ההוא כותב ביקורת פה. ההוא מחזיק בטור שם. אבל האבולוציה של השיח, של הטקסט, אפילו של הלשון העברית, עברה מעליהם, זה מכבר. הם נאחזים בשולי אדרתו של אב רוחני שמת זה מכבר – גם אם הוא רשום בין החיים – וממשיכים לנסות את אותו הטריק על קהל שאיבד עניין בקרקס זה מכבר.

–

וקראתי בביקורת המסעדות הזאת וחשבתי לעצמי על ההיאחזות של אותו פסבדוניסט ברוע, ועל כמה מחבריו – בשיח ובנימה של המאה הקודמת; ושאלתי את עצמי אם הם שרידים של עולם שנכחד לנגד עינינו, או שהם תעתיקים של עצמם, שעסוקים בשכפול הכלום הגמור שהוא הווייתם, כדרך לנסות לחפש משמעות בשדה הסמנטי הריק שהוא התקשורת בעת הזאת.

והבטחתי לעצמי שאלך לסעוד במסעדה שהכלומניק קטל. לא מכיוון שנתאוויתי לסעוד, כי אם לערוך מחווה של בורגנות סחית, לא מזיעה, עבור אנשים שחלום חייהם וכספם ומרצם הושקע במסעדה הזאת; ואז הגיע האוויל הזה מהניינטיז וחש צורך עז לתסבך את תסביכיו הבנאליים על גבי מטה לחמם. וידעתי שהוא יעבור מהעולם ומהזירה התקשורתית ולא ישאיר אחריו אפילו אבק לטאטא. וידעתי שגם המילים שלי לא יעניינו אפילו את החול לזכור. אבל הלכתי לישון בשקט בלילה, כי לא הייתי עסוק יותר בפוזיציה ובפוזה. ולא שירַתּי מולך שמעולם לא משל בשום מקום חוץ מאשר בתודעה של חמישה "מובילי דעת קהל" בתל אביב. ונעשה לי להקיא מכל הרוע הזה, הקטן, הבינוני, החוזר על עצמו. וידעתי שגם זה יעבור מן העולם. בדרך שבה העולם יעבור יום אחד. ולא ייוותר כלום אחריו. אפילו לא זיכרון אחד של המילים הרעות האלה, שההווה המתוסבך הזה כופה על אנשים לכתוב, רק כדי להרגיש שהם מצויים בחיים. אבוי! הם לא.

–

• ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
• ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // מאת שי גולדן
• איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן