כיצד מלחמות הרשת ואיסוף המידע מאיימות על הדמוקרטיה ועל המין האנושי כולו

ממעוף ציפור נוד ברשתות החברתיות וסקירה שיטתית של אירועים גלובליים נראה, גם ללא מחקר מעמיק, שמערכת היחסים בין טקטיקה של פוליטיקה מקומית לבין אסטרטגיה גלובלית של מדיניות חוץ וביטחון עומדת לפני שינוי דרמטי שיהפוך סדרי בראשית. למהפכה הצרפתית היו השלכות מובהקות על החברה האנושית, ולהמצאת הסרט הנע בארה"ב הייתה השפעה על עולם התיעוש כולו, אלא שתמיד ניתן היה להבחין בקו הבינארי שבין השפעת האינטרס המקומי על אירוע גלובלי ולהפך. לא עוד. אירוע ה־MeToo הגיח ממעמקי אירוע מקומי ומתברר שחיבר את האינטרס הגלובלי של המין הנשי כולו. לפחות למי שלא היה מודע עד כמה "המין הנשי", כקולקטיב, חי בתחושת רדיפה. ב'ניו יורק טיימס' התפרסם בראשית אוקטובר 2017 תחקיר על מטריד סדרתי, המפיק ההוליוודי הארווי וויינסטין, שמתחמי הציד שלו היו הוליווד והברנז'ה, בעיקר נשים שרק רצו תפקיד בסרט. באמצע אוקטובר צייצה (בטוויטר) השחקנית אליסה מילאנו, שנשים חייבות לחשוף הטרדות או תקיפות מיניות באמצעות ההאשטג MeToo#. "אם הוטרדת מינית או הותקפת – כתבי MeToo# כתשובה לציוץ זה", כתבה מילאנו. ומאז היסטריה בין־רשתית והיסטוריה ומה שנראה כמו התחלה של שינוי מגמה עולמית בכל הרמות, בעיקר החברתית והמשפטית. הגל הזה לא השליך לאי המצורעים רק את וויינסטין, אלא רשימה מכובדת של כאלו שחשבו שכל הנשים זונות. ואלו שלא היו ממש מגעילים, סתם מוצרים של חברה פגומה, שילמו את מחיר התהילה וזעם הציבור.

למראית עין, מעולם לא הייתה השפעת נפנוף כנפי הפרפר בטוקיו על סופת הטורנדו באפריקה כה מוחשית. זהו התהליך אולי המרתק מכל השאלות הנוגעות לעתיד העולם והאנושות. וסליחה על המילים המפוצצות. "מראית עין" כי השינוי הזה קורה מול עינינו בכל רגע נתון ובאלף ואחת דרכים, והשפעותיו נעות מתודעה לכלכלה, תרבות, מדיניות ופוליטיקה, ומשאלות של אורח חיים עד לשאלות של חיים ומוות. בעולם של היום אין שתי מעצמות שמגדירות קווי תיחום צבועים כאילו באידיאולוגיה והעולם נחלק ביניהן, כפי שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה. הודות לטראמפ אין גם מעצמה אחת, כפי שארה"ב התיימרה להיות אחרי נפילת ברית המועצות בראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת.

הסיסמוגרפים הגיאו־פוליטיים מאותתים על שינויים עתידיים במעמד המדינה, הגבולות, סממני הלאומיות והפיחות הדרמטי בהשפעת הדתות למיניהן. ואת השינויים האלה מבשרים שדות המרעה החדשים של העדר הציבורי, הרשתות החברתיות, בהנהגתם של משכוכיות העדר, הבעלים והמנהלים של תאגידי התקשורת, התעבורה והשינוע הגלובליים. באמצעות משתמשיהן הופכות המשכוכיות החדשות ("משכוכית": חיה ההולכת לפני העדר ופעמון לצווארה, על מנת שהעדר ילך בעקבותיה) להיות מקור הכוח החדש שיניע את מדיניות החוץ והביטחון בעולם; כמו את מנופי הכלכלה, האופנה, הספורט, החינוך, הבריאות והפוליטיקה המקומית, והן בעצם מייתרות את צבאות מדינות העולם. לא כאן ועכשיו כמובן, אלא אם וכאשר תושלם השתלטותן של משכוכיות העדר על עיצוב התודעה של משתמשיהן.

חלק ניכר מהכלכלות הישנות ניזונות ממלחמות וקל לזהות את השפעותיהן על הממשלים בארצותיהן. הכלכלה החדשה מכוונת לכל העולם כשוק אחד, היא הנפגעת העיקרית ממצבי מלחמות ומתיחות, ובאורח טבעי תימנע מהם. הבעיה: יכולותיה ואמצעיה של הכלכלה החדשה עשויים להיחטף למטרות גיוס תודעת המונים לטובת הממשל ישן, כלומר להעצמת סכסוכים מכל הסוגים, כולל האלימות המלווה אותם, באמצעות קמפיין שטיפות המוח במדינות דיקטטוריות וסמי־דיקטטוריות. או כמו במקרה של קיימברידג' אנליטיקה, חברה בשירות טראמפ והרפובליקנים, שעלתה על שדה המידע של פייסבוק כמו קומביין רעב וקצרה פריטי מידע של מיליונים ונכנסה להם לראש, כדי לשנות את תודעתם לטובת טראמפ. מתברר שזה עניין די פשוט – תשאלו את קוקה קולה או את נייקי. והמניפולציה הדיסטופית באדיבות קיימברידג' אנליטיקה לא שונה במהותה מהדמגוגיה הדתית, הקומוניסטית או הפשיסטית. חרף "ההצלחה" העכשווית של אנליטיקה, תופעת כריית מידע לצורכי מניפולציה תודעתית פוליטית הולכת ומוכרת כתקלה, אם לא כעוון ואולי פשע.

מניפולציות בחסות השקיפות

אין ספק שהקשר בין האזרח לבין הן הרשויות והן חברות הענק הגלובליות יוביל למצב שבו האח הגדול ואחיו הקטנים יידעו כמעט הכל (והכמעט הזה גם הוא נתון בספק). הדרך היחידה להתגבר על השקיפות (שלא ניתן למנוע אותה) היא להצמיח עור פיל או לקבל את המידע החיצוני עליך כחלק מעובדות החיים. הבעיה אינה אם פייסבוק ודומיה יצליחו למנוע כריית מידע ושימוש בו (הן לא), אלא כיצד להכין ולחנך את החברה האנושית למצב שבו כל אדם יתייצב לא רק מול בוראו עירום ועריה, אלא גם מול האנליטיקאי שיושב במשרד כשהוא חמוש בבינה מלאכותית.

אמצעי החיסון האולטימטיבי והטבעי נגד המידע הפרטי שנמצא בחוץ אמור להיות: So what? Fuck them. אז מה אם יודעים שיש לי או אין לי? החינוך מחדש שאמור המין האנושי לעבור עקב החשיפה הבלתי נמנעת אמור לחסן אותו מפני "דעת קהל" בעניינים שהם כביכול מעניינו של הפרט. הבעיה היא כמובן איך "מחנכים" להתמודדות עם מידע כוזב ומניפולציות דמגוגיות. זהו תפקידן של משכוכיות העדר החדשות.

עד התקופה האחרונה, בלי להיכנס לתיארוך מדויק, סברו הענקים החדשים שהם אמורים להיות ארגז הכלים של החברה האנושית כולה, כשהם עצמם חפים ממעורבות בתכנים. זו הייתה טעות. הרעיון שלהם היה לרוץ אחרי עוד כסף ולתפוס תנומה על הררי דולרים. הם לא הבינו שמדובר בקרב בין הכסף הישן לחדש. רק כאשר הפאסיביות שלהם, כמו במקרה של קיימברידג' אנליטיקה, איפשרה לאלו המתנכלים להם לצבור כוח פוליטי, התעוררו ענקי המרחב האינטרנטי והחלו לחשב מסלול מחדש. עדותו של מארק צוקרברג בבית הנבחרים הייתה רצופה התחמקויות והיתממויות, אבל לא ניתן לבטל את עקרון ההפעלה של פייסבוק כפי שניסח אותה בעדותו בקונגרס: "העדיפות העליונה שלי תמיד הייתה המשימה החברתית שלנו. לחבר בין אנשים, לבנות קהילה ולקרב את העולם יחד".

צוקרברג עושה הכל כדי לשמור על הצעצוע האימתני שלו, אבל האיום ברגולציה חיצונית מחייב אותו לשורת צעדי מנע – למנוע מחברה כמו קיימברידג' אנליטיקה לנצל את מאגר המידע של פייסבוק, לטהר את מאגר המידע הזה מקמפיינים שקריים ולהבטיח לציבור שמירה על פרטיותו מפני גורמים עוינים. ההצלחה של צוקרברג לממש את עדותו היא שאלה של השקעה, של בניית מודעות ציבורית שתבחין בין עובדות לתעמולה שקרית וזיהוי אמצעי ענישה, שהרשת עשויה לעשות בהן שימוש בדרכה שלה.

לאחר שניצח בבחירות אמר טראמפ לאתר Axios כי אין לו דבר נגד פייסבוק, מכיוון שהרשת החברתית מסייעת לו להגיע לקהל שלו. יש להניח שברגע שבו תופעל בפייסבוק מערכת לנטרול מצגי שווא פוליטיים, היחס שלו ושל ממשלו ישתנה. בגדול: האויב הגדול של טראמפ והרפובליקנים של הכסף הישן הם תאגידי התקשורת (חדשות ובידור) והשינוע (החל מתעופה והסעת המונים זולה, וכלה בהנגשה זולה של מוצרי צריכה) החדשים.

טראמפ מייצג את הכסף הישן של עולם האתמול, וול סטריט, איגוד הרובאים, כורי הפחם, אילי הנפט, טייקוני הקמעונאות הישנים ובעלי העסקים הקטנים. ג'ף בזוס הוא לא וולמארט, גם לא שלדון אדלסון או רופרט מרדוק, בעל פוקס ניוז, ואג'נדה אנטי־דמוקרטית (המפלגה והאידיאולוגיה), האחים קוק או שאר טייקוני ימין אידיאולוגיים. כשבזוס רוכש גם את ה'וושינגטון פוסט', זוהי תרועת קרב אידיאולוגית ופוליטית שבה הוא מגונן על הסדר החדש כחלק מהשקפת עולם דמוקרטית ותאגידית חדשה, שהוא חולק עם גייטס, צוקרברג, ברין ושאר ענקי המדיה והשינוע החדשים.

הרומן בין טראמפ לבזוס החל, כמו כל דבר שטראמפ נוגע בו בפעם הראשונה, בפגישה "מדהימה", על פי טראמפ. בדצמבר 2016, מיד אחרי בחירתו, כינס טראמפ את הנוצצים בכוכבי עמק הסיליקון. ג'ף בזוס מאמזון, אילון מאסק מטסלה, טים קוק מאפל, שריל סנדברג מפייסבוק, לארי פייג' ואריק שמידט מגוגל, סאטיה נאדלה ממייקרוסופט ועוד. צוקרברג מחל על הכבוד. בפגישה נכחו גם ג'ארד קושנר, שהיה אמור לתאם פגישות רבעוניות בהמשך (מה שלא קרה) ושלושת ילדיו של טראמפ – למקרה שאי מי מהם ייתקל באחד המשתתפים בנסיבות עסקיות. טראמפ אמר בהתלהבות: "בכל העולם אין אנשים כמו שיש עכשיו בחדר הזה. (…) אנחנו נהיה שם בשבילכם".

אחרי הפגישה פרסם בזוס הודעה שבה נכתב כי היא הייתה "פרודוקטיבית מאוד". התפרצות העוינות הייתה בלתי נמנעת, לאחר שהתברר לטראמפ שמדובר בעצם באויב הגדול ביותר שלו ושל בני מינו. פייסבוק הייתה חזקה חברתית מכדי שיילחם בה בגלוי, אז הוא נטפל לאמזון. אין לו בעיה לטעון שאמזון איננה משלמת מספיק מיסים ומנצלת את משרד הדואר. כתב אתר Axios ג'ונתן סוואן, דיווח שיחסו העוין של הנשיא כלפי קמעונאית האינטרנט הגדולה בעולם נובע גם מכך שחבריו במגזר הנדל"ן התלוננו בפניו כי אמזון מחסלת את הקמעונאיות המסורתיות, הוולמארטים למיניהם: "בגבעת הקפיטול רוצים את דמה של פייסבוק", כתב סוון, "אבל את הנשיא טראמפ זה לא מעניין. ענקית הטכנולוגיה שטראמפ מחפש היא אמזון. (…) הנשיא רואה באמזון כוח שלילי עבור קמעונאיות קטנות יותר ומעוניין למצוא דרך להחליש את מעמדה בתחום הקניות באינטרנט. בין הצעדים שהנשיא שוקל: שינוי מעמדה של אמזון לצורכי מס או צעדים רגולטוריים המבוססים על חוקי ההגבלים העסקיים".

ביוני 2017 צנחה מניית אמזון ב־4.4% במסחר בוול סטריט ונכנסה ל"תיקון" לאחר שהשלימה נפילה של יותר מ־10% מהשיא שבו נסגרה ב־12 במרץ – בעקבות דיווח שלפיו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שונא את ענקית המסחר המקוון ומחפש באופן אובססיבי דרכים לעצור אותה. שנה אחר כך, באפריל 2018, חצתה אמזון את רף 100 מיליון המשתמשים.

נשק תודעת ההמונים

לאליטה החדשה של משכוכיות העדר עדיין אין פרצוף פוליטי מובהק וודאי לא מנהיג אחד מוכר. למארק צוקרברג, ביל גייטס, לארי פייג', ג'ף בזוס, לארי אליסון, מנכ"ליהם ושאר נערי הפלא של עמק הסיליקון אין שום מאפיין אישיות דומה. הם רק מצאו עצמם ממוקמים במכרות המידע העשירים מכולם. טייקוני תקשורת ימנים וטייקוני העולם הכלכלי הישן מנהלים את הקרב שלהם באמצעות תקשורת מוטה בפראות, אבל העתיד שייך למשכוכיות החדשות. ההתחלה, על פי האגדה האמריקאית, הייתה חבורות של גיקים שישבו במוסכים ואחר כך במשרדים סטודנטיאליים ושיחקו במוצרים שיעזרו למכור, לקנות, להשתדך ולהצחיק ולדמות למשחקי הווידיאו של ילדותם.

המשחק הזה הפך לעולם הווירטואלי של היום. לאנשים שמחפשים משמעות באורח שונה מן העולם שאליו נולדו. "הצעירים פשוט חכמים יותר", אמר מארק צוקרברג ב־2007, כשהקים את פייסבוק בגיל 22. כעת, בגיל 33, כשניחתה עליו מכת קיימברידג' אנליטיקה, הוא נאלץ לחשוב במונחים של אחריות חברתית גלובלית ופוליטית. סונדאר פיצ'אי, מנכ"ל גוגל, הוא בן 45. לארי פייג' וסרגיי ברין, שיצרו יחד את מנוע החיפוש בתקופת לימודיהם באוניברסיטה לפני 20 שנה, בני 45, וסוזן ווצ'יקי, 50, אחת העובדות הראשונות בחברה, מכהנת כיום כמנכ"לית יוטיוב. קווין סיסטרום, בן 34, אחד ממייסדי אינסטגרם, ואוון שפיגל, בן 27, הוא מנכ"ל סנאפ. אום מאליק, מומחה לקרנות הון סיכון ודעתן בענייני טכנולוגיה, אומר ל'בלומברג': "לפני חמש שנים לא היה מקום לדיונים על אמפתיה או על אחריות מוסרית. (…) מדובר בהתפתחות חיובית, כי רבות מהבעיות שהחברות האלה נאלצות להתמודד איתן — מלחמות מידע גלובליות, רגולציה, פגיעה בפרטיות, שונות, הטרדות מיניות וחשש מהשפעת הטכנולוגיה על מוחותיהם של מיליארדי אנשים — ידרשו פתרונות בוגרים ומחושבים. (…) האינטרנט הפך להיות חזות הכל. השאלה היא מה בדיוק עושים עם היכולת לשלוט בעולם כולו".

ג'ק דורסי, מנכ"ל טוויטר, צייץ ש"לא צפינו ולא הבנו את ההשלכות השליליות של העולם האמיתי. (…) אנחנו מכירים בכך כעת ונחושים בדעתנו למצוא פתרונות הוליסטיים והוגנים". המסר העולה מתגובות נוספות הוא: אנחנו הולכים לנהל אחרת את העולם ואם זה מחייב מלחמה אנחנו נילחם; או בגרסת צוקרברג: אחרי משבר אנליטיקה, אנחנו נצטדק ונילחם. המאבקים של משכוכיות העדר החדשים עומדים להיות המשמעותיים ביותר בעת החדשה. אלא אם כן, בתקופת דמדומי מנגנוני הכוח של התאגידים הישנים והמדינות הקיימות, ייווצרו קונפליקטים שיובילו להתערבות אלימה. תמיד היו קרבות מאסף של כסף ישן נגד כסף חדש, בין טכנולוגיה ישנה לחדשה, אלא שקווי החזית היו תמיד בתוך המדינות או הגושים שמחלקים ביניהם ערכים וכלכלה ואינטרסים משותפים. הפעם המאבק הוא גלובלי, חוצה מדינות וגבולות, כאשר האינטרסים של תאגידי הענק החדשים, להבדיל מן הישנים, הם לא מדינתיים או לאומיים או מעצמתיים אלא רב־לאומיים, חוצי גבולות ומתחוללים כמעט בתוך כל חברה וכל מדינה. זוהי המהפכה התודעתית הגלובלית. הנשק שלה הוא תודעת המונים, שקובעת כללים חדשים שעיקרם אמור להיות הרחבת מושג הדמוקרטיה וחופש הביטוי האישי על חשבון הביטוי הלאומי ו/או הדתי שנתמך בידי האליטה הישנה.

לצוקרברגים ועמיתיהם מעמק הסיליקון אין ברירה אלא לנהל את העסק שלהם באורח פוליטי לגמרי, גם אם יסוו אותו באמירות נוסח "אנחנו רק גוף טכנולוגי", כפי שהעיד צוקרברג בוועדת הקונגרס. הדרך שלהם להיות מעורבים פוליטית היא פשוט באמצעות ניפוי הפייק ניוז של ממציאיו.

כשצוקרברג אומר "אנחנו נקפיד על האמת", הרי עצם ההקפדה הזו משמעה מלחמה בטראמפ ובימין האמריקאי, וזו מעורבות פוליטית לכל דבר ועניין. גם מנכ"לית יוטיוב, סוזן ווצ'ינסקי, הודיעה באוסטין שבטקסס כי גוגל (הבעלים של יוטיוב) תשנה את הפלטפורמה שלה על מנת להיאבק בפייק ניוז. אחד הפתרונות הוא הוספת קישורים לערכי ויקיפדיה בנושאים שנויים במחלוקת. "אם מדובר באירוע חדשותי חשוב, אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו מעבירים את המידע הנכון", אמרה ווצ'ינסקי. כדי לצאת ידי חובתה הוסיפה כי הפלטפורמה "אינה ארגון חדשות", בהנחה שכל אדם מבין כי עצם השימוש בהגדרות הוא פוליטיקה.

את הדוגמה לאורח שבו אזרח העתיד אמור לתפקד בעולם שקוף ונתון לפילוח של תאגידים גלובליים, מציגה בימים האלה קרן ויקימדיה, שעומדת מאחורי ויקיפדיה. הבעיה על פי מנהלי ויקימדיה, שהם לא ממש מנהלים את התוכן של האתר, אלא הקהילה העולמית של העורכים. ולך תחפש את רוח הרפאים שמשתילה תכנים מפוברקים. "מנועי חיפוש מרכזיים שמאנדקסים את התוצאות שלנו זה נהדר," כתבה מנכ"לית ויקימדיה, קתרין מאהר, "אבל אנחנו צריכים שמתנדבים יערכו אותנו כדי שנישאר מעודכנים. (…) העולם משתנה בזמן אמת. אנחנו בדרך כלל מהירים ממנועי חיפוש בהגשת מידע מעודכן על אירועי חדשות עולמיים ולמען האמת, אנחנו לא רוצים שתסמכו עלינו באופן עיוור. אנחנו בדרך כלל מדויקים, כמובן, אבל לא תמיד! אנחנו רוצים שתקראו את ויקיפדיה עם עין ביקורתית. בדקו את הציטוטים! תערכו ותתקנו מידע לא מדויק!". בסופו של יום, או חמש שנים, אם הליברליזם והשקיפות ימשיכו להיות חוט השדרה של המשכוכיות החדשות, אין לפלוטוקרטיה הישנה שום סיכוי מול טבעה של התקשורת החדשה.

טכניקת ההשתלטות

הסימן הראשון שזיהה את יכולת השתלטות המשכוכיות החדשות על תודעת המשתמשים היה ניצול הדאטה לצורכי שיווק. נניח חברה בשם 'קוסמוס', המייצרת בין השאר גם מעילי גשם, ויודעת לפלח העדפות אישיות ברמה של קרן לייזר ולהביא את המוצר שלה באמצעות ניתוח אופטימלי – היישר למודעות הלקוח בכל עונה רלוונטית. היא יודעת מתי יחלו לרדת גשמים במחוז מסוים ומהו הפרופיל של מי שזקוק למעיל גשם, החל מהצבע האהוב עליו וכלה ביכולותיו הכספיות. כולל היכולת להדביק למעיל שיוצע לו את האייקון שהוא מעריץ או קשור אליו. לכאורה אתה מקבל היישר לביתך בדיוק את מה שמתאים לך מכל הבחינות. למעשה הבחירה במעיל הגשם של 'קוסמוס' מפחיתה את היכולת לבחור בחברה אחרת שאולי מעיל הגשם שלה איכותי יותר. כשמדובר בצריכת מוצרים זה עניין חמור, אבל לא הורג. כשזה מגיע לעיצוב מודעות ומכאן להקניית יכולות פוליטיות, זה כבר סיפור הרבה יותר משמעותי. קיימברידג' אנליטיקה ביצעה עבודה דומה באמצעות פריצה לעשרות מיליוני בוחרים. פילוח לייזר של מבנה האישיות, בקהלים חלשים, מאפשר סוג של שטיפת מוח והשפעה על התנהלות העולם פשוטו כמשמעו.

ה'וושינגטון פוסט' מצא שבשנה הראשונה לכהונתו שיקר דונלד טראמפ 3,001 פעמים. המאבק המסתמן של המשכוכיות החדשות בפייק ניוז הימני אמור להקנות לאדם הבודד כלים להתמודד איתו. תמיד יהיה מקום לערפל, אבל במקביל ייווצר מנגנון של פיזור הערפל. גם אם הופכים את הצרכן לזומבי שהופצץ במסרים שסתמו את מוחו ובהתאם הוא קונה מעיל גשם, הוא עדיין יוכל לקיים תהליך של ברירה ובחירה במקומות אחרים, כולל בתהליך הבחירה הפוליטי, והוא אמור לחלחל את הדמוקרטיה הגלובלית החדשה גם למדינות שאינן דמוקרטיות.

הנכון הוא שהמשכוכיות החדשות כיום הן מפעילי אלגוריתמים שהחיים זימנו להם ג'וב שתכליתו, תכליתם, להיות ראש החץ של הקִדמה האנושית. השאלה היא אם יבינו, אם יאמינו ואם יבצעו. זה נשמע כמו גרסה עכשווית לשלטון הפילוסופים של אפלטון: "היחידים שיכולים לשלוט ולכן מוטלת עליהם החובה לשלוט. זאת כשם שמוטלת עליהם החובה לחנך; הם אלו שיודעים! אם לא ינסו להוביל את החברה לחוף מבטחים – החברה תשקע. (…) אין איש מלבדם שיכול לעשות זאת כמו שראוי". ההדים העמומים שאתם שומעים אלה הם רעמי הצחוק שעולים מעמק הסיליקון. האופציה הפילוסופית לא נסחרת כאן אפילו כבדיחה.

ובאמת, בדרך כלל המשכוכיות החדשות בורחות מתיק פוליטי ואידיאולוגי מהר יותר ממנוסתו של טראמפ מאזכור קשר עם זונות רוסיות. אלא שהחיים של אלו שניצבים בפסגת הררי המזומנים מחייבים הכרעות. במצב שבו נראות המדינות כיום, שבשבות של דמוקרטיה שבירה, לא המדינה צריכה לשלוט במאגרי המידע. בניגוד לסדרת הטלוויזיה על עמק הסיליקון, שכבת המנהלים והבעלים של מרבית חברות ההיי־טק הגדולות היא נאורה ואחראית יותר מהפוליטיקאים שמנהלים את העולם. לתת למדינות טוטאליטריות את כלי האח הגדול זה פשע נגד האנושות והאנושיות. לאיש אין ספק שהמנהלים ובעלי חברות ההיי־טק הגדולות בישראל ובארה"ב נאורים הרבה יותר מאשר טראמפ ונתניהו. או למשל מדינה כמו הודו. נבנית שם מערכת זיהוי שאוספת נתונים מ־1.3 מיליארד אזרחים. המדינה, קרי ראש הממשלה נרנדרה מודי, שמגלה סימנים מדאיגים של שלטון יחיד. הודו מתנה שירותים בסיסיים כמו זכויות רווחה, או אפילו זכות להחזיק טלפונים סלולריים, ברישום למערכת. התוכנית המיושמת שם כוללת איסוף נתונים ביומטריים ושאר כל מרקם החיים האישי: דו"חות תנועה, חשבונות בנק, תשלומי פנסיה ואפילו ארוחות הניתנות לתלמידים הסובלים מתת־תזונה. ומי בודק הכנסה של תוכנית דומה? נכון, רוסיה של פוטין והפיליפינים של דוטרטה.

קרבות המיליארדרים. סוף דבר

בדרך כלל ממשל מדינתי מגן על עצמו ומבצר את שלטונו באמצעות שליטה במשאבים הלאומיים וחלוקתם בקרב אנשי שלומו. המשאב העיקרי של ענקי התקשורת והשינוע החדשים הוא המוח האנושי הקודח (למעט ד"ר סטריינג'לאב ושות') ומכרות הידע הגדולים, הביג דאטה האינסופית הנאגרת במהירות מסחררת מדי אלפית שנייה והיכולת לעבד ולשווק אותה. מכאן ואילך, במלחמה בין המשכוכיות הישנות והחדשות, זה הכסף שמדבר. במדד המיליארדרים של בלומברג, ההון שמקורו בהיי־טק מהווה כחמישית, בערך טריליון דולר, מההון האישי בארה"ב. אלא שהכסף הפרטי החדש של גייטס ודומיו הולך למקומות שהחמלה או המחויבות הממשלתית לא מגיעה אליהם. יש שיתוף פעולה בין משכוכיות כמו ביל גייטס וג'ף בזוס לטובת מטרות כמו חיסול מחלות ועד לשינוי חברתי. כולם נרתעים מפוליטיקה כי הקליינטים שלהם הם ימין ושמאל ובעיקר אמצע מבולבל שלא רוצה לקלקל את הפיצה והבירה שלו עם פוליטיקה.

אלא שהחיים, המאבק שנכפה עליהם מצד האליטות הישנות, מכריח אותם להתייצב פוליטית בצד הדמוקרטי־ליברלי ולעשות מאמץ שהכלים שפיתחו יעמדו בקריטריונים הדמוקרטיים. וכל זאת יחד עם כסף ישן כמו של ג'ורג' סורוס או וורן באפט, מיליארדר וסוציאליסט שמשקיע באפל של טים קוק (אין קשר לאחים קוק). גם כדי להרוויח ובעיקר כדי לחזק את אפל ולא את ג'נרל דיינמיקס. בניגוד אליהם, הכסף הפרטי של האחים קוק, שלדון אדלסון ודומיהם הולך ישירות לפוליטיקה ולמועמדים שלהם. ההתמודדות של המשכוכיות החדשות מול התופעה הזו היא באמצעות הכסף הענק שמתחזק את החברות שלהם.

גם אם בימים אלה נראה כאילו פה ושם הממשלים הנוכחיים ותומכיהם כובשים שטחים דמוקרטיים, הרי שהשפעת הגלובליזציה החדשה אמורה להחזיר, במוקדם או במאוחר, את הדמוקרטיה למסלול הנכון. בארה"ב זהו קרב מיליארדרים בין האחים קוק, רופרט מרדוק, האדלסונים ודומיהם מול המשכוכיות החדשות. באירופה זהו המשך הקרב בין הימין המסורתי לשמאל המסורתי. גם כאן בישראל, סופה של הגלובליזציה לנצח. הזירות המבעיתות ביותר של המאבק כיום הן רוסיה של פוטין, שמנסה בברוטליות לאתחל את הגלגול האימפריאלי הסובייטי, וארצות ערב, שם מתדלקות הרשתות החברתיות את פרפורי הגסיסה האלימים של האסלאם הקיצוני. תהליך החזרה למסלול בארה"ב פוסט־טראמפ הוא עניין של שנים מועטות. בישראל פוסט־ביבי יש ציבור מורעל גדול יותר (יחסית) וסביבה בעייתית, כך שתהליך ניקוי הרעלים ייארך זמן רב יותר.

–

כל מה שנאמר פה הוא סוג של תקווה – שהתקווה תגשים את עצמה. מנהיגי העדר החדשים עדיין פועלים כיום תחת הקוד הקפיטליסטי המקובל ומגבים את הסדר הנוכחי אבל (!) אם ישתכלל תהליך איסוף האינפורמציה ופילוחה, במקביל לשקיפות הולכת וגוברת, ואם משכוכיות העדר החדשות ימשיכו לגבות עולם שבו עשירים יחיו צעירים לנצח ועניים ייוולדו נוטים למות – הם יהיו ראויים למהפכת נגד שתחסל אותם.

–

הבירוקרטיה והקופסה השחורה*

בירוקרטיה שמגינה על מבנים כלכליים וחברתיים משמשת כלי משמעותי בקרב המאסף על הסדר הישן. לארי פייג', ממייסדי גוגל ומנכ"ל חברת הבת של גוגל, 'אלפבית', לוקח את המאבק מול הכסף הישן והמוגן צעד אחד קדימה ושובר את הרגולציה המדינתית. שדה הקרב הגלובלי כיום הוא השינוע האוטונומי של אנשים וסחורות ביבשה, בים ובאוויר. בעוד מכוניות אוטונומיות, מוניות או פרטיות, מכרסמות ברגולציה הקיימת באמצעות תצוגות תכלית במדינות היעד, פייג' עובד על מוניות אוויר חשמליות ואוטונומיות, צעד שמסמן את סופן של המון כלכלות ישנות שנשענות על שירותי הסעה ושינוע. אין לו סיכוי קלוש אפילו לנסות את מוניות האוויר שלו בארה"ב מול רשות התעופה הפדרלית. בצעד שאומר "אני עובד עם העולם כדי לדלג על מגבלות מדינה כזו או אחרת", הוא מצא מדינה אחרת. לניו זילנד יש מודעות בטיחותית ורגולטורית מוכחת. לפני כחודש הכריזו פייג' וראשת ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן על הסכם שיאפשר לבחון את המטוסים האוטונומיים כחלק מתהליך רשמי במטרה להקים תוך שלוש שנים רשת מסחרית של מוניות מעופפות. "אנחנו רוצים לשגר מסר לעולם שהדלתות שלנו פתוחות לאנשים עם רעיונות גדולים ורוצים להפוך אותם למציאות", כתבה ארדרן. "המטרה שלנו היא להיות נקיים מפליטת פחמן עד 2050. בהתחשב בעובדה שהקיטי הוק הוא חשמלי לחלוטין, פרויקטים מסוגו הם הדרך לגרום לזה לקרות".

משמעות המהלך היא כי ייתכן שהתקנות בניו זילנד יועתקו במדינות אחרות, כולל ארה"ב. הניסויים נשמרו בסוד כדי לא להוציא דובים מן היער, אלא שבאוקטובר השנה נצפה בניו זילנד רחפן משונה, ספק מטוס ספק מסוק, כשלא ברור אם יושב שם טייס. התקשורת תהתה והסיפור פורסם. לארי פייג' לא לבד וחברות התעופה הוותיקות גם הן בעניין, אבל כמו בטבע, הקטנים והזריזים יבלו את הדינוזאורים בתקווה שהכסף הגדול יישאר בצד הנכון של הקִדמה החברתית והפוליטית.

החלוקה בין מיליארדרים חדשים וישנים היא ברורה למדי, עם סטיות תקן קלות כמו מיליארדר בשם רוברט לירוי מרסר. איש היי־טק בהשכלתו ועסקיו, ד"ר סטריינג'לאב ופעיל פוליטי שמרן למהדרין בתפקודו.

מרסר הפך איש עסקים וגייס את מומחיותו ועושרו לטובת מחנה השמרנים של טראמפ ושות'. הוא האיש המושקע בגדול בקיימברידג' אנליטיקה ועומד מאחורי האידיאולוגיה של סטיב בנון שרואה את המאבק בליברליזם הדמוקרטי כמאבק אידיאולוגי ותרבותי על פני כל החזית וכל העולם. אנליטיקה, שיש לה אינספור קשרים עם רוסיה, עמדה גם מאחורי התמיכה בתומכי הברקזיט בבריטניה שפיצלה את אירופה. עד לאחרונה היה מרסר יו"ר קרן הגידור הענקית 'רנסנס'. בעקבות הפרסום על מעורבות אנליטיקה בהטיית הבחירות בארה"ב, כשהבין מה שטראמפ מסרב להבין (שכל סוכנויות המודיעין עומדות מאחורי הדיווח שהייתה מעורבות רוסית בבחירות) ולאחר שמשקיעים החלו לנטוש את 'רנסנס', נפטר מרסר מכל אחזקותיו (מכר אותן לבתו).

–

* בכתבה שפורסמה בגיליון אוגוסט המודפס של ליברל, הוזכרו פרסומים על עבודתה לכאורה של קיימברידג' אנליטיקס עם חברת 'בלאק קיוב' הישראלית. פרסומים אלה התבררו ככל הנראה כלא נכונים ולא מופיעים בגירסה האינטרנטית.

–

• מבחן תיאוריה: האם התיאוריה המפורסמת על התנגשות הציוויליזציות עדיין תקפה? מאת אורן נהרי
• מדינת כל שבטיה: האם אנחנו בדרך למדינה חדשה? מאת רן אדליסט
• חיים בזרם: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א') | מאת אורן נהרי