איך לנצח את ביבי // רשימה מאת יונתן שם אור

0

האנשים מהמרכז ומהשמאל המומים. המהלומות שחטפו ברצף לא נתפס של אגרופי ימין השכיבו אותם על הרצפה. חוקי לאום, הדרה, הדתה, התגזענות, כיבוש, תרבות, שיח. עוד מכה, ועוד אגרוף, ואין להם מענה. עוד רגע הגונג יצלצל, הם יקומו צולעים ונפוחים לעוד סיבוב בחירות, אבל הם יודעים שזה הסוף. הנוקאאוט בדרך. לו היו מאמינים באיזה כוח עליון היו מתפללים לנס, אבל אלוהים, הם רואים, שבוי מזמן בידיים של הימין.

בימין, כמובן, מרגישים הפוך לגמרי. כמו ביציע של הקבוצה המנצחת. הערבים יודעים את המקום שלהם, איראן חוטפת מאיתנו סטירות ורק מנגבת את הרוק, טראמפ שלנו, השגרירות בירושלים, העולם דווקא מת עלינו ועל נטע ברזילי, נתב"ג מפוצץ, בשנה הבאה, אם ירצה השם, גם אנחנו שם, אם רק נצליח לסדר את העניינים בהוצאה לפועל שלקחה לנו את הדרכון. אולי נביא את המכה בווינר. ברגעי הייאוש הפרטי נזכרים בפרצופים של מובסי השמאל, והחיוך חוזר. עוד מעט בחירות, עוד מעט הדרבי, תכף נתקע לכם עוד פעם את הראש בחול. נא.

ההתלבטות של מצביעי הימין פשוטה מאוד. לטרוח ללכת לקלפי ולהפסיד כמה שעות מיום החופש, כי בשביל מה, ממילא ניצחנו, או לתת לביבי עוד ועוד קולות, כדי שפעם אחת יהיו לו איזה 40–50 מנדטים, וכל הגמדים יפסיקו לפרפר אותו. בשמאל ובמרכז דיוני העומק הפנימיים שונים לגמרי. הולכים להצביע, ברור, מממשים את הדמוקרטיה, אבל למי. נכנסים למגרש של המכוניות המשומשות, ומעקמים את הפרצוף. כל מה שיש שם דפוק, מעוך, שרוט, בלוי, בקושי זז. למה הם לא מביאים פעם איזה משהו חדש, שיקרע את הכביש ואת היריב. אז מה, הם אומרים בשיחות הפרלמנט ועל קירות הפייסבוק, אולי בכל זאת יאיר? גבאי, הם אומרים בקול של קרן מור בחמישייה, ממש מאכזב, פייר. מלמעלה מרחפת הדמות של אהוד ברק, עם הזקן החדש שמצעיר אותו, והם רועדים מאימה. בסוף הוא יחזור, ולא תהיה לנו ברירה, נלך איתו. תמר זנדברג, שבולטת במרצ בגלל שהיא הפרצוף המחייך היחיד שם, לא מצליחה לשנות את קבוצת התמיכה של האנשים עם ההפרעה הכפייתית־טורדנית. הכל מגעיל אותם. הגזענים, הטיפשים, המעליבים, הכובשים, הדתיים, הלאומיים, הישראלים, אפילו הערבים, אבל איתם הם לא באמת נפגשים.

המפה הפוליטית פשוטה וברורה. אין חידושים. אין הפתעות. בשמאל־מרכז הוזים על בני גנץ, צנון יבשושי, שלעומתו בוגי יעלון נראה כמו פצצת כריזמה. גבי אשכנזי דהה לגמרי. הבחירות, כך נראה, הוכרעו עוד לפני שפתחו את הקלפיות, עוד לפני שעמותות השמאל מנהירות לשם באוטובוסים את הערבים. ביבי ירכיב את הממשלה הבאה. אולי שוב עם יאיר לפיד. שרידי הפגנת ה־400 אלף שמתאספים כל מוצאי שבת בכיכר הבימה עוד חולמים על נס מנדלבליט. יהיה כתב אישום, והחרוז העילג שלהם, ביבי נתניהו – לכלא מעשיהו, ייהפך למציאות. אבל זו הזיית שיכורים. גם אם ביבי יתפטר – מה שמאוד לא סביר – ואפילו אם ייכנס לכלא, הימין איננו השמאל. יש להם שם קאדר של עשרה אנשים שכל אחד מהם יכול להביא בקלפי תוצאה דומה, אולי אפילו טובה יותר. לא קשה לדמיין מצביעי מרכז שיעדיפו את גדעון סער על יאיר לפיד. ועוד לא דיברנו על נסיכת הקסם, עוד לא הצבנו שם את איילת שקד בעמדת המועמדת לראשות הממשלה.

 

להחזיק אותו בביצים

הבחירות אינן של המצביעים. הן של העסקנים, של הפוליטיקאים, של הפרסומאים, של האסטרטגים. השפה המדוברת שם איננה עברית, אלא צינית. גם שם יודעים שהקרב הגדול הוכרע. ביבי ירכיב את הממשלה, אבל שם מתמקדים בשאלה האמיתית: כן, אבל עם מי. זה לא פשוט. נניח שביבי מצליח לנגוס עוד חלקים מכחלון, מבנט, מליברמן. כולם היו בניו, כולם יצאו ממנו. יחד יש להם עכשיו 24 מנדטים. אם יצליח להוריד מהם עשרה הוא אמנם יגיע לגדלים של פעם, מלפני המפץ הגדול – הניסיון הנואל של בחירות אישיות לראשות הממשלה – שריסק לתמיד את מפלגות הענק בישראל. אבל אז עלולה להיווצר צרה חדשה. אחוז החסימה הרצחני שמחסל כל מפלגה שמשיגה פחות מארבעה מנדטים יטרוף עשרות אלפי קולות ימין. ליברמן, שהביא את החוק הזה כדי לדפוק את הערבים, יהיה הראשון לחוות את המוות האלקטורלי בבולען הקולות. אחרי שאורלי לוי עזבה, בבייס שלו נותרו רק הרוסים השורשיים, בעיקר מבוגרים, ואלה, כמו צופי ערוץ תשע, מתמעטים כל שנה.

נפתלי בנט לא ישכח מה ביבי עולל לו בבחירות האחרונות, שהותירו אותו גם עם שמונה מנדטים בלבד וגם עם כל העוצמה של הסמוטריצ'ים על הצוואר שלו. האנשים האולטרה־דתיים ממפלגת תקומה דפקו לו את המינוי של אלי אוחנה, והם הורסים לו את הסיכוי לשנות תדמית ולפנות לכל ציבור הימין, לא רק לאלה עם הכיפות הסרוגות על הראש. בנט יילחם בביבי, וזה, בחדווה גדולה, יארוב לו לרגע הנכון – ביבי הוא אלוף העולם הפוליטי בהתמקמות נכונה מול היריב – וירמוס אותו עוד קצת. כאשר נתניהו מדבר בכנסים על 40 מנדטים ויותר, הוא יודע איפה כורים אותם. לא בשמאל־מרכז, שממילא כבר מצומק, בוצי ועכור לגמרי, כמו מקווי המים בסוף הקיץ בקלהארי, כל המפלגות שם שוות פחות מ־40 מנדטים. לוקחים אותם מהשותפים הטבעיים, מהבני זונות שהוא המציא, גידל, והם בגדו בו.

גם בשמאל־מרכז יודעים היטב שהבחירות נגמרו. יאיר לפיד אומר שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. למה לא. פעם הוא רצה להיות כבאי, שוטר, מתאגרף, שחקן, עכשיו הוא רוצה להיות ביבי. אבל יאיר, למרות כל מיני דעות שמושמעות עליו, ממש לא אידיוט. כמו בשיר המשותף של אריק ושלום, אם לא ראש ממשלה אז הסגן, אם לא הסגן אז מיניסטר. אני, הוא אומר, רץ למרחקים ארוכים, אני כאן לשרת את העם, ואני אעשה מה שהבוחר יאמר לי. וואלה? במפלגת השתקנים שלו מעיזים לפתוח את הפה רק אחרי שהם בטוחים לגמרי שזה לא מרגיז את בעל הבית. להם הוא לא מקשיב, איך ישמע את הבוחר. הוא יָשב עם ביבי. כולם ישבו עם ביבי. בעצם, הם קורצים, נשב לידו, כדי שא־נ־ח־נ־ו נוכל לתפוס לו בביצים. ראיתם מה קרה כשהדתיים והמשיחיים החזיקו אותו שם.

במחנה המרכז והשמאל הקרב הוא על זה. מי יישב ליד הביצים של ביבי. ולכן, גם כאן, מערכת הבחירות מתנהלת בין סיעות אחיות. אחרי שגבאי נבחר ועף לרגע על עצמו ועל הסקרים הטובים, לפיד חטף התקף פאניקה. בקושי שש שנים בפוליטיקה, וכבר has been. מישהו מפעם. אין לו ניסיון, הוא חזר בצעקות על ההאשמות שפעם הופנו כלפיו, איך אפשר לבחור בו?

המחנה הציוני, שדועך בסקרים אל הבהובי המוות של עשרת המנדטים, מדברים נגד הימין, אבל נלחמים באלה שאוכלים להם את המנדטים. כיסוחי שליין, מהקומה התחתונה, פוגעים קצת ביאיר, אבל יש עוד אויבים. אורלי לוי־אבקסיס מרכזת אליה את החברתיים של המחנה. היא בסדר, אומרים עליה מצביעי שמאל, היא חברתית, היא אישה, היא מזרחית, היא חכמה. הם לא אומרים שהיא יפה, כי כבר לא מחפצנים, מה זה משנה איך אישה נראית, אבל הם נהנים להביט עליה.

אלה הבחירות שמגיעות עלינו. עם הסקרים, הכותרות, האולפנים הלא־נגמרים, הכתבים הפוליטיים הנרגשים, חוץ מעמית סגל שמזמן הפנים והוא יודע להגיד את זה בלשון החכמים. סדנא דארעא חד הוא. ובעברית מדוברת, הכל חארטה. מה כבר ההבדל בין זה לההוא, בין ההם לאלה. ביבי ממילא מנצח, על מה כל הרעש.

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: ניר גולן

שתף