החודשים האחרונים התאפיינו בוויכוח מר וכואב על צביונה של מדינת ישראל: על המרחב הציבורי שלנו. מציאות חדשה נוצרה באמצעות חקיקת חוקים כמו חוק הגיוס, חוק הלאום וחוק הפונדקאות שמפלה לרעה אבות יחידניים.
קדרת קיבוץ הגלויות והמגזרים מבעבעת עד רתיחה. נראה כי 70 השנים השקטות, אלה שבהן הסטטוס קוו נשמר ברובו, לא מצליחות להוות סלע איתן מול גל הקונפליקטים שמאיים לנפץ הכל. המשוואה השגורה בפינו ושורטטה במגילת העצמאות, "מדינה יהודית דמוקרטית", הופכת להיות קונפליקט מובנה בכל שאלה הנוגעת לחיינו.
אז מדוע עכשיו? מדוע עכשיו נראה כי החברה הישראלית אינה יכולה לחיות יותר על פי ההגדרות ששירתו אותה מיום הקמתה? מסע בעקבות ארבעת השבטים שמנה הנשיא ריבלין, בסרט דוקומנטרי שהכנתי, השאיר הרבה שאלות פתוחות.
ייתכן כי המתח הרב נגרם בגלל השינויים הדמוגרפיים המשמעותיים המתחוללים בחברה הישראלית. קבוצות המיעוט, שקיבלו בעבר את החלטות הרוב, הולכות וגדלות ונעשות הגורם המשפיע בחברה. מנגד, ובניגוד למגמה שאפיינה שנים קודמות, החברה נעשית יותר ויותר דתית (מהחרדים ועד המסורתיים). אותן קבוצות רוצות ליישם כעת את כוחן הפוליטי ולהביא לזיהוי ברור יותר של המדינה עם יהדותה. על אף אמירתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ כי הדת היא של העם ולא של המדינה, רוצים בעלי הכוח הפוליטי לנצל את כוחם ולהשליט סדר יום דתי יותר במרחב הציבורי.
גם הציבור הערבי משנה פניו. מציבור מרַצה שנכנע לתכתיבי השלטון, הוא עובר תהליך לאומני של פלסטיניזציה שאינו יכול יותר להסתיר או לטשטש. לאחר שנים של אזרחות סוג ב' והכנעה מול הממסד, סף הקיבולת של הציבור הערבי במדינת ישראל התמלא והוא הפך יותר לוחמני תוך שאינו מיישר קו עם סמלים לאומיים כפי שנהג בעבר.
בתוך כך, הציבור החילוני ששלט במרכז מוקדי הכוח מבין שהוא מאבד את ההגמוניה ויוצא למלחמה על הדמוקרטיה, על פלורליזם ועל זכויות הפרט, תוך התעלמות מן העובדה שדעת הרוב שונה. הוא מנסה, במאמץ אחרון, לשמר את הצביון המערבי־ליברלי שאפיין את המדינה בשכונה הלא־פשוטה שבה אנחנו חיים.
יש מי שיתלו את המתח גם באופי המנהיגות. מנהיגות שמגייסת את העם למען מטרות משותפות היא מנהיגות מאחדת, כמנהיגותו של בן־גוריון. זו שעסוקה בשרידות פוליטית, אישית, היא מנהיגות מפלגת. בשנים האחרונות היה ניסיון לייצר שיח של "הם ואנחנו". השיח הזה יצר תחושה שאין עוד מטרה משותפת אחת. זכור לי אחד הראיונות האחרונים של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין. בהתייחסו לוויכוח על אופי העליון, הזכיר שהוא דווקא המקום שבו לא משרתים את הרוב אלא מעניקים סעד למי שאין לו כוח פוליטי, למיעוט, ליחיד.
וייתכן שגם רוח הזמן הופכת מושגים כמו "אחדות" ו"אנחנו" למושגים אנכרוניסטיים. קשה לנו לפרנס את האתוס המשותף כשרק חלקנו משרתים בצבא, משתתפים בשוק העבודה או בעלי אחריות חברתית. רבים מאיתנו תוהים עד כמה המחבר בינינו עדיין מצדיק את העול. אם כל מגזר דואג לרווחתו ולהישגיו, כבר אין כלל משותף וכבר אין משותף כלל.
.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
צילומים: מוטי מילרוד, ניר קידר, תומר אפלבאום, הארץ
