fbpx

תמיד אותו סיקור // טור עורך מאת רותם דנון

0

"כמו פתותי שלג טהור מהשמיים יירדו עלינו עוד מעט עיתוני הבוקר, מלאים במהפכות, מלחמות, תאונות דרכים ומעשי פשע. אם לא קרתה תאונה למחלק העיתונים עצמו" (חנוך לוין, מתוך המחזה 'חפץ')

.

37 ילדים ובני נוער נהרגו בתאונות במהלך קיץ 2017. רובם המכריע בתאונות דרכים. סביר להניח שאלא אם כן (חלילה) יש לכם קרבה ברמת היכרות באי־אילו מהמקרים, לא תדעו לציין גם לא שם אחד של נער או ילד שקיפח את חייו אז. הדיווחים התקשורתיים עליהם, מן הסתם, נשארו ברמת הכרוניקה היבשושית. כותרת נמוכה במהדורה, ידיעונת בירכתי העיתון. פוש מאתר חדשות? אולי, ביום חלש. יתרה מזאת, אחוז ההרוגים בתאונות בקרב המגזר הערבי גבוה פי עשרה בהשוואה לאוכלוסייה היהודית, על פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. שישה מתוך עשרה ילדים שנהרגים בתאונות הם בני המגזר. מותו של ילד ערבי לא יזכה לכותרת ראשית בשום מקום, גם ביום חדשות צחיח באופן קיצוני, וכשהחלופה לכותרת היא "עלייה במחירי המלפפונים".

מותו של הנער אילון שלו־אמסלם ז"ל אכן היה מחריד. קרבו של כל הורה מתהפך. חיוכו המאיר בתמונת הפרופיל שהופצה בתקשורת, ההורים ששהו בחו"ל, ליל בילוי תמים שהפך קטלני. אבל אם היה נניח "עלי", ולא אילון, אם היה "מסארווה", ולא אמסלם; אם צומת הדמים לא היה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, אלא באום אל־פחם, או אפילו בדימונה, אף מקלדת לא הייתה מגויסת כדי לכתוב ידיעה בעניין. אף מגיש לא היה מרצין פניו ומנמיך קולו.

כיצד זה קורה? מערכת עיתונאית, בעמה היא חיה. כתבים מכירים את האב, בכיר לשעבר באוצר. זוכרים אותו כאיש נפלא. אותו אזור בתל אביב? ודאי שכולם מכירים, זהו אזור המחיה של רובנו. השיח מתגלגל, הרגשות אותנטיים. השיח מתגלגל להחלטות פרקטיות. נפח סיקור ניתן. מטפס. הסיפור, שאין לו משמעות אמיתית מחוץ לגבולותיה המחרידים של הזוועה הפרטית שעברה על המשפחה, הופך כותרת ראשית.

דמיון בקנה מידה גדול יותר ראינו במחאת הלהט"ב על חוק הפונדקאות. פונדקאות בארץ הייתה ותישאר מינורית עד אפסית. תיקון החקיקה לא ישנה זאת. המשמעות האמיתית עבור גייז שרוצים להביא ילדים כמעט ואינה קיימת. הבורות בנושא חוגגת, ומענה לא ניתן לה. נכון, המאבק חרג מהנתיב הצר של "הזכות למימוש הורות באופן השווה לסטרייטים ובעלות מופחתת", לכדי דגל אזרחי נגד כפייה דתית, הדרה ואי־שוויון. אבל האם זה היה קורה אם חברי הקהילה לא היו נטועים (וטוב שכך) בכל כלי התקשורת, במספרים נאים? כנראה לא. זיהוי גודל המחאה היה מצד אחד יכולת עריכתית טובה (זיהוי סנטימנט מתגבר); ומהצד השני, היזון של השיח הפנימי בתקשורת המיינסטרים.

את התלונות על חוסר איזון תקשורתי אנחנו שומעים בדרך כלל בהקשר הפוליטי. הימין שטוען שאינו מיוצג דיו, הדתיים שחשים רדופים וחד־ממדיים בסיקורם. אבל אותו "שיח פנים־מערכתי" לא מדיר רק את אלה ולא מייצר רק עיוות פוליטי; הוא בעיקר משקף, בדרכו, חברה מצומצמת וחסרה.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook