ממשלת סין היא הטייקון הישראלי החדש. חברות סיניות השקיעו בישראל מיליארדי דולרים. תנובה, חברת אדמה (מכתשים אגן), חברות בנייה, היי־טק, מיזמי תשתיות כמנהרות הכרמל, הרכבת הקלה בתל אביב, הקמת נמל אשדוד והפעלת נמל חיפה; בכולם מעורבות חברות מהמעצמה המזרחית, ומהממשל בבייג'ינג, וזו רק ההתחלה. משנה לשנה העוצמה גוברת, בשנים הבאות הטייקון החדש ילך וירחיב את כניסתו לשוק הישראלי. 70 שנה אחרי קום המדינה נציגיו של שי ג'ינפינג, נשיא סין, הולכים ודוחקים את רגליהם של חלק ניכר מאנשי העסקים המקומיים.
זהו משפט מוזר, אבל לפני שנים לא רבות רוב הטייקונים הישראלים היו – בפשטות – ישראלים. כעת המצב מורכב יותר. לאחרונה מתרחש מהפך שקט, עולם העסקים הישראלי משנה כיוון. משפחות ששלטו בכלכלה בעבר התפיידו יחסית, כמו רקנאטי וקרסו. הטייקונים אילן בן דב, שאול אלוביץ', נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, יוסי מימן ומוטי זיסר נפלו. אחרים, כמו לב לבייב, מתנדנדים – פעם פה, פעם שם. בשנים האחרונות תופסים את מקומם טייקונים חדשים, שונים מכל מי שהכרנו עד עתה. זה לא מהפך דורי, גם לא בלאי טבעי של עושר, אלא שינוי מגמה. חלק ניכר מהם אינם ישראלים כלל.
ב־2016, מתוך 17 ישראלים ברשימת המיליארדרים של 'פורבס' רק שמונה אכן התגוררו דרך קבע בישראל. בשנה שעברה, רק מחצית מתוך 18 המיליארדרים ברשימה הם אכן ישראלים שקשרו את גורלם בישראל. לא באמצעות רישום פורמלי בלבד במשרד הפנים. השנה, רק מחצית מ־22 הישראלים ברשימה הזו הם אכן ישראלים. האחרים אינם גרים כאן, או שלא עשו פה את הונם.
חלק מהטייקונים נושאים דרכון ישראלי, גרו כאן בעבר, אבל העתיקו את מקום מושבם הרחק מאיתנו. הם מרגישים פה בבית, משפיעים על יוקר המחיה ועל הכלכלה שלנו, אבל כבר פחות שותפים לחוויה הישראלית. עידן עופר ושאול שני, למשל. לרובם בתים בישראל, הם מגיעים לכאן מעת לעת. לא אחת אפשר לראות את לב לבייב צועד לאורך חוף הים בתל אביב בחברת אשתו, בשעת בוקר מוקדמת. בתי המלון הגדולים מארחים טייקונים, שטווים ופורמים שותפויות. בלובי של הילטון תל אביב תוכלו לפגוש לעיתים בחגים את המיליארדר האוסטרלי פרנק לואי, לצד אנשי עסקים אוסטרלים. כל אלה פוקדים מסעדות יוקרה כאן, ונפגשים עם אנשי עסקים ישראלים המשחרים לפתחם. לפעמים ה"נטוורקינג" העיקש משתלם. לפני כחצי שנה רכשה חברה אוסטרלית את חברת הגיימינג הישראלית פלאריום בחצי מיליארד דולר. 14 חברות ישראליות נסחרות בבורסה באוסטרליה.
אחדים, כמו לן בלווטניק, פויו זבלודוביץ' ושלדון אדלסון, אינם נושאים דרכון ישראלי; חלקם כלל אינם דוברים עברית, אבל מושקעים כאן בגדול. חיים סבן הרוויח למעלה מ־2 מיליארד שקל מההשקעה בבזק, אבל רון לאודר הפסיד כחצי מיליארד שקל בערוץ 10 בטרם ויתר על אחזקותיו. אדלסון הפסיד ב'ישראל היום' יותר, על פי ההערכות.
מתוך 20 החברות המובילות בישראל בדירוג 'דן אנד ברדסטריט' 2017, שמונה הן בשליטת זרים. ב־2010 עשר החברות המובילות במשק היו כולן בשליטה ישראלית. חברות ישראליות נמכרות בסיטונות לזרים. תנובה, אסם, ווייז, מובילאיי, פלייטיקה, ישקר, מכתשים אגן, כתר פלסטיק, שיכון ובינוי, פרוטרום, נוירודרם, קייט פארמה, אהבה ועוד ועוד. שווי האקזיטים ב־2017, כ־6.6 מיליארד דולר, היה גדול בכ־20% מבשנה הקודמת. ולא מדובר רק בהיי־טק, אלא בנתחים גדולים מהמשק כולו. תשתיות, מזון, תעשייה מסורתית. מה לא.
הטייקון הצנוע (יחסית) והמעורב של פעם
הזליגה החוצה אינה מקרית. משבר 2008, המחאה החברתית של 2011, הטינה שנוצרה כלפי הטייקונים, הניכור של בנימין נתניהו לרוב קהילת העסקים המקומית (כלומר, אלה שאין להם עניין בתקשורת, בדרך כלל).
אנשי עסקים ובנקאים ישראלים הדגישו בשיחות עם 'ליברל' את הצדדים החיוביים של הגלובליות. הזרמות גדולות של כספים זרים, פתיחת המשק לכוחות אחרים, חזקים מאלה הישראלים, שותפות ישראלית בעולם העסקים הבינלאומי. אבל כל זה, לצד הפיכת הכלכלה הישראלית למכונת מזומנים מנוכרת ויעילה – ללא מחויבות אמיתית לישראל. "חבל לי שזה מה שקורה, מפני שאנשי העסקים הזרים לא מקימים כאן מפעלים אלא קונים מפעלים קיימים. התוצאה היא שלא נבנים כאן כמעט בכלל מפעלים והמשק דוהר קדימה עם ההיי־טק, שכבודו במקומו, אבל הוא מעסיק רק כעשירית מהישראלים", אומר ל'ליברל' בנקאי בכיר לשעבר.
עוד לפני קום המדינה והרבה אחרי כן, אנשי העסקים היו חלק חשוב ממרקם החיים ובניית הארץ. טייקונים מיובאים כשאול אייזנברג, שלמה זבלודוביץ' וישראל פולק היו חריגים. הרוב גרו כאן. ביישובים יוקרתיים, או בלב הערים. לעיתים דירה מול דירה, פנטהאוז מול פנטהאוז. משפחת רקנאטי גרה בתל אביב בדירת שלושה חדרים שנחשבה אז ללוקסוס יוצא דופן, אבל שילמה דמי שכירות. חלקם הקפידו לגור בסמוך למפעליהם. משפחות ורטהיימר ושטראוס גרו בנהריה, יגאל הורביץ גר בכפר ורבורג, יקותיאל פדרמן וראובן הכט גרו בחיפה. עובד בן עמי גר בנתניה וגם כיהן כראש העיר.
רובם למדו בישראל. שירתו בצבא לצד חברים מכל השכבות החברתיות. מסטינג והכל. דב לאוטמן היה קצין בהנדסה קרבית, אודי רקנאטי שירת בתותחנים, מיקי פדרמן היה לוחם בסיירת מטכ"ל, נוחי דנקנר היה קצין מודיעין בחיל האוויר, אילן בן דב שירת גם הוא בחיל האוויר, מוטי זיסר היה קצין שריון. אפילו לב לבייב, דתי, שירת ברבנות הצבאית. איפה הם ואיפה הטייקונים החדשים, שההיכרות של חלקם עם צה"ל היא רק בבקשות תרומה המופנות אליהם.
רבים מהם למדו באוניברסיטאות בלונדון ובארה"ב, חלקם למדו באוניברסיטאות בארץ, האוניברסיטה העברית הייתה הלהיט האקדמי. לא אחת למדו כלכלה על פי דרישת משפחותיהם, חלקם עברו עם תום לימודיהם הכשרה במשרד האוצר. שרי מפא"י הבינו היכן מרוח הלחם ועשו ככל יכולתם כדי לשמור על קשרים טובים עם ההון, חלקם העסיקו את בניהם של בכירי המשק.
חלק לא מבוטל הצטרפו לפוליטיקה לאפיזודות כאלו ואחרות. סטף ורטהיימר ושלמה אליהו היו חברי כנסת מטעם ד"ש; אמנון רובינשטיין, בנו של הקבלן המיליונר אהרן רובינשטיין, היה שר מטעם ד"ש ומרצ; רמי אילין, בנו של התעשיין אפרים אילין, היה פעיל במרכז החופשי ובד"ש. יעקב מרידור, מיליונר נדל"ן והובלה ימית, היה שר מטעם חרות; אברהם שפירא, טייקון שטיחים, היה ח"כ של אגודת ישראל. יגאל הורביץ, בעל מחלבות, נדל"ן וחוות חקלאיות, היה שר האוצר מהליכוד.
מה אנחנו יודעים עליהם?
הטייקונים החדשים קשורים לפוליטיקה אחרת. חלקם מחוברים למוקדי השררה, חלקם לא. מעטים מהם חושבים על להיכנס לפוליטיקה, באיזושהי צורה. הקׅרבה לפוליטיקאים היא שמקרינה על מידת חשיבותם. חלקם, כשלדון אדלסון, לן בלווטניק ורונלד לאודר, אף נקראו להעיד בפרשיות נתניהו השונות. הארומה הבינלאומית והעושר העצום קוסמים לפוליטיקאי הישראלי.
כך השפעתו של אדלסון, אמריקאי למהדרין, על חיינו כאן, גדולה משל רוב ענקי הכלכלה המקומיים. השקעותיו של לאודר בישראל זניחות, אבל ניסיונות ההשפעה שלו על מה שקורה במזרח התיכון גדולים משורת הרווח או ההפסד בעסקים.
חלקם מגלים עניין רב בתקשורת. יצחק מירילשווילי הוא בעלי ערוץ 20, לן בלווטניק וארנון מילצ'ן הם בעלי מניות בערוץ 10, אדלסון הקים את 'ישראל היום'. חיים סבן, הבעלים של פרטנר, התעניין ברכישה של כלי תקשורת שונים. פטריק דרהי שולט בהוט ובערוץ i24news, ואף שקל לרכוש את מניותיו של אליעזר פישמן ב'ידיעות אחרונות'.
אולם בעוד הטייקונים הישראלים חשופים כמעט לחלוטין, אינם יכולים לזוז בלי שהתקשורת והרשתות החברתיות ידווחו על כל פרט בחייהם או בעסקיהם, חלק מהטייקונים החדשים אנונימיים. איפה מכונת יחסי הציבור המשומנת של נוחי דנקנר שליוותה אותו בכל צעד, ואיפה קובי מימון שעושה הכל כדי לחמוק מהתקשורת. איפה אליעזר פישמן, שבימיו הטובים שוחח בנדיבות עם כל עיתונאי מקרי שהפריע לו בארוחת הערב בביתו בסביון; ואיפה אדוארדו אלשטיין שהגיח מארגנטינה, איש לא שמע עליו לפני שנחת כאן כדי לרכוש את IDB, ולא רבים שמעו עליו מאז. מי הכיר את מוטי בן משה, את נתי סיידוף, את מיכאל ויצחק מירילשווילי ואת פטריק דרהי, לפני שהופיעו כאן עם המיליארדים, מוכנים לקנות אותנו. מי מכיר אותם אחרי שהשיגו שליטה על נתח נכבד מהכלכלה הישראלית. "מה שאני אוהב זה שאנחנו כמעט לא יודעים עליך כלום", אמר הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי לפטריק דרהי בטקס באוניברסיטה העברית. "בזמנים המטורפים הללו שבהם נראות ובולטות הפכו לערכים עליונים, נשארת איש סוד".
בל נטעה, אמנם הטייקונים הזרים שולחים זרועות אל הכלכלה הישראלית, אבל הטייקונים הישראלים עדיין כאן, חיים ונושמים, לא מוותרים בקלות על פיסות הקרקע שלהם, על הרווחים הנאים, על ההשפעה, על הקִרבה לפוליטיקאים. אבל איכשהו בשנים האחרונות הטייקונים הזרים מעוררים תשומת לב גדולה יותר. בעוד הישראלים מככבים במדורי הכלכלה, הזרים נמצאים כאן בכל מדור. כמה פעמים קראתם בשנה האחרונה על שלדון אדלסון – וכמה פעמים על שמואל חרל"פ או על מיקי פדרמן. איפה הבולטות התקשורתית של עידן עופר ואיפה זו של קובי ריכטר. לחיוב או לשלילה, הטייקונים הזרים הם הכוכבים האמיתיים של הכלכלה הישראלית.
רומן אברמוביץ'
שווי מוערך: 11.5 מיליארד דולר
בשלהי תקופת נוחי דנקנר ב'מעריב', מעטים הביעו התעניינות קלושה בעיתון הקורס. צייד אוליגרכים ניסה לעשות מעשה נועז. הוא יצר קשר עם עוזרתו האישית של רומן אברמוביץ' והציע את 'מעריב'. בשביל טייקון כמו אברמוביץ' מדובר בפיצוחים, תמורת סכום זניח יוכל לרכוש השפעה בישראל, דחק הצייד בעוזרת. היא חשבה באופן דומה. עיתון ישראלי יתאים לתיק ההשקעות שלו, אמליץ לו על הרכישה, אמרה. היו לה כמה הסברים שקשורים יותר למלחמות בין אוליגרכים מאשר לעסקים; בכל מקרה, היא הייתה בטוחה שאברמוביץ' יתלהב כמוה. האוליגרך נע ונד בעולם ולא היה זמין במשך שעות ארוכות. בצד הישראלי ההתרגשות גאתה. האופטימיות של העוזרת הדביקה את הצייד ואת הישראלים הספורים שהיו בסוד העניינים. ביום ההוא הייתה תחושה ש'מעריב' ניצל, ולכו תדעו, אולי בדרך להיות העיתון מספר אחת בישראל. אין מה להשוות את כיסו של אברמוביץ' לעומת אלה של המו"לים המקומיים. חגיגה. הנאמן של 'מעריב', שלא ידע מיהו האוליגרך אבל שמח לשמוע שיש אחד כזה, הבטיח שיבקש מבית המשפט להאריך את מועד ההכרעה בעניין הרכישה.
תשע שעות נמשכה האופוריה. בשש בערב הודיעה העוזרת שאברמוביץ' לא מעוניין. היא לא נימקה את הסירוב. על פי העיתונות הבריטית, אברמוביץ' מיאן לקנות את קבוצת התקשורת של רופרט מרדוק בבריטניה. בישראל, קנה (לעוד אפיזודה קצרה) שלמה בן צבי את 'מעריב'.
אברמוביץ', 51, גרוש בשלישית ואב לשבעה, קנה מניות של חברות תעשייה רוסיות שהופרטו, משם הכסף הגדול. בן הדור הצעיר של האוליגרכים שהיו מוכנים לשתף פעולה עם המשטר. נחשב מקורב לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולאנשיו. הקִרבה הזו מייצרת לו הרבה כסף, כנראה.
בתום שנים ארוכות באנגליה הגיע אברמוביץ' לישראל לפני כחודש, קיבל אזרחות ישראלית אחרי שוויזת העסקים הבריטית שלו פגה. רכש בכ־100 מיליון שקל בית יקר בנווה צדק בתל אביב, מגיא וירון ורסנו, בעלה של גל גדות. הוא כבר השקיע בישראל במגוון מיזמי היי־טק. דרורית ורטהיים, יו"ר קשת, שותפה שלו באחד מהם, רילאקס. בעבר התעניין אברמוביץ', בעלי קבוצת הכדורגל צ'לסי, ברכישת הפועל תל אביב. לאחרונה ניסו לעניין אותו ברכישת הפועל פתח תקווה. בחודשים הקרובים, סביר להניח, יוצף בבקשות קנייה. על פי ניסיון העבר, יגיד "נייט" לרובן, אם לא לכולן. השפעתו על הכלכלה הישראלית לא תהיה גדולה במיוחד. מניעיו של אברמוביץ' עלומים. האם הוא כאן בעיקר לטובת הדרכון הישראלי, כפי שסוברים רבים? אין לדעת. בכל מקרה, נגישות אליו היא עניין נדיר, כך שרובם המכריע של הטייקונים והפוליטיקאים המקומיים יכולים רק לחלום על כך.
אייל עופר
שווי מוערך: 9.4 מיליארד דולר
אייל עופר נשמע משועשע כשאני מתקשרת לטלפון הנייד האישי שלו, ומנסה לשאול אותו מה דעתו על שינוי המגמה בעולם העסקים הישראלי. טייקון חדש הוא לא בדיוק, אלא שחקן עיקרי בחילופי הדורות באחת ממשפחות ההון הגדולות בישראל. "אני שמח שאת חושבת שאני טייקון חדש", הוא אומר, "אבל אני פעיל בארץ כבר עשרות שנים". בן 68, בנו הבכור של סמי עופר המנוח, נשוי ואב לארבעה, גר בין מונקו, לונדון וניו יורק. בישראל יש לו דירה במרינה בהרצליה ובית בהרצליה פיתוח. גדל בחיפה, שירת בחיל האוויר, למד אדריכלות והנדסה בארה"ב והיה אחראי על פיתוח עסקי המשפחה בעולם, בעיקר בתחום הנדל"ן והספנות. לאחרונה, כחלק מהפרדת הרכוש המשפחתית בעקבות חוק הריכוזיות, הוחלט כי יקבל לידיו את השליטה בבנק מזרחי טפחות וייפרד מאחרים.
עופר נמצא בישראל לעיתים תכופות. חתונת בנו, יהונתן, נערכה בישראל, כמו גם חתונת בתו, אוליביה עם ד"ר עידו סירוטה, בנם של פרופ' לאה סירוטה מבית החולים שניידר ופרופ' פיני סירוטה מאברבנאל. את מתנות החתונה העבירו לפגייה בבית החולים שניידר. עופר גם תורם לבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא מיודד עם יעקב פרי שהיה יו"ר בנק המזרחי. פרי היה המתווך לפרקים בין משפחות ורטהיים ועופר, בעלות השליטה בבנק, שידעו יחסים לא פשוטים לאורך השנים.
יואב גלנט נחשב מקורב לעופר. האב סמי עופר אימץ את שייטת 13 כשגלנט היה סגן המפקד ולאחר מכן המפקד. בעבר הוצע לו תפקיד בכיר בחברת צים שלהם. גם סילבן שלום וג'ודי ניר מוזס שלום היו מיודדים עם אייל עופר.
עם הגדלת אחזקותיו בבנק השלישי בגודלו, עופר, שאינו מוכר בישראל, ייאלץ להיפרד יחסית מהאנונימיות המבורכת מבחינתו. תשומת הלב הרבה שלה זכתה וזוכה משפחת עופר בתקשורת תהפוך אותו לאדם ידוע הרבה יותר מבעבר. המשפחה חטפה כאן לא מעט מהתקשורת, מהציבור ומחלק מהפוליטיקאים. בשיחה הקצרצרה איתי הוא נזהר בדבריו. "אני מעדיף לעשות את זה בצורה מבוקרת ומסודרת כדי שזה לא ייאבד שליטה", הוא אומר.
פטריק דרהי
שווי מוערך: 6.5 מיליארד דולר
לאחרונה קיבל פטריק דרהי, 55, הבעלים של הוט, מירס וערוץ החדשות i24news, דרכון פורטוגלי. לדרהי אזרחות ישראלית, שאותה לקח כשנתיים אחרי שהתחיל לעשות כאן עסקים. הוא צרפתי ומתגורר בדרך כלל בז'נבה, שווייץ. לשם מה היה זקוק דרהי לאזרחות אירופית נוספת? קשה לדעת. לאחרונה חווה קשיים עם פיצול חברת התקשורת הענקית שלו, אלטיס, לשלוחה אירופית ולשלוחה אמריקאית. פיצול שהביא לירידה במניית אלטיס ובשווי הונו האישי של דרהי.
בישראל, בינתיים, הרוב דבש. ולמה שלא יהיה? דרהי מקושר ומחוזר כאן. עמליה זרקא, אחותו של משה כחלון, שהייתה סמנכ"ל משאבי אנוש בהוט ועזבה את החברה, החלה לאחרונה לעבוד כאחראית על פרויקטים פילנתרופיים בקרן המשפחתית של דרהי. על פי תחקיר 'עובדה', שווי האופציות שקיבלה זרקא קפץ למיליון שקלים וחצי כאשר כחלון היה שר התקשורת. בשעתו נאלץ לבסוף כחלון להודיע שלא יטפל בענייני הוט.
הפוליטיקאים, כך נראה, נוטים חסד לדרהי. 24 חברי כנסת, ביניהם נחמן שי, איילת נחמיאס־ורבין, חיליק בר, איתן כבל, דודי אמסלם וחיים ילין, נרתמו להעביר תיקון לחוק התקשורת שיאפשר לערוץ החדשות של דרהי לשדר גם בישראל; וזאת בניגוד לחוות דעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט. שר התקשורת דאז גלעד ארדן הביע תמיכה במהלך כזה. היו גם מגעים להכנסת דרהי כשותף ב'ידיעות אחרונות', אבל הוא ויתר. ודאי אחרי שהבין כי שותפות עם נוני מוזס היא פאסיבית לחלוטין.
–
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
