fbpx

אפיק לשום מקום // הטור של יונתן שם־אור

0

ערוץ 10 נולד מת. המנהלת הראשונה, יוהנה פרבר, הציפה את הארץ בשלטי חוצות. ההומואים 10. החרדים 10. הערבים 10. המתנחלים 10. כולם 10. אבל כבר אז, באותו עידן קדום, מילת העגה שביטאה משהו מושלם, נהדר, הייתה מיושנת כמו "חתיכה", כמו "שאפה", כמו "בומבה". משהו מפעם, שרק אנשים מבוגרים משתמשים בו כדי להישמע צעירים. הרייטינג קרס בשידור הראשון. כולם היו 22, לא 10.

לוח המשדרים היה העתק דהוי שחוּבר מהשאריות של ערוץ 2. מה אתה רוצה, אמרה אז פרבר לכל מי שתמה, מאיפה ניקח את האנשים? כמו שערוץ 2 נבנה מהאנשים שעזבו את ערוץ 1, ככה גם הערוץ החדש. אבל המשוואה הייתה שגויה. המוכשרים מהערוץ הראשון התנפלו, בשנות ה־90, על הערוץ המסחרי. עכשיו, למה שיעזבו מקום מצליח? חוץ מיעקב אילון ומיקי חיימוביץ', שנדדו, ככל הנראה, בעקבות פיתוי כספי.

ערוץ 10 היה כישלון ניהולי והיה כישלון מקצועי. מודי פרידמן, שהובא לשם פעמיים, בשני סבבים שונים של ניהול, לא הצליח להנסיק את הערוץ. התוכניות, איתו ובלעדיו, נדחו על ידי הציבור. פה ושם היו כמה הצלחות רייטינג, אבל אלה היו קרני אור בודדות שנעלמו מיד בתוך ענני השחור של ההפסדים. חברת החדשות, העוגן היחיד של הערוץ, מיצבה את עצמה כמין סיירת איכות נועזת שלא פוחדת משום ביבי ושרה, ובאמת ניפקה סקופים, אבל לא הנהירה אליה את הצופים. אפשר לומר מה שרוצים על איכות, על מקצועיות, על יושרה ועל כל מה שמתחשק. ערוץ שמשדר לכולם, מה שקרוי broad cast, נמדד בצפייה. הרייטינג מדבר. וב־10, הוא תמיד שתק. גם בחדשות.

הייתה להם שנה וקצת של פריחה מסוימת, כאשר רפי גינת הגיע לנהל. הדימוי של גינת, כפופולטור צהוב עם גוף גדול וקול עמוק שבורח מכל דבר שנראה איכותי, הוא אחת מטעויות האבחנה הגדולות בציבור. גינת הוא גאון תקשורת. הוא גם איש ספר ומילים. אבל הוא יודע, בדיוק מוחלט, מה נדרש כדי להביא קוראים לעיתון – הוא ערך גם את 'העולם הזה' וגם את 'ידיעות אחרונות' – ויודע מה עושים כדי להדביק את הצופים למסך. הוא עשה את זה בכל התוכניות שהגיש, והצליח גם בערוץ 10. אבל החברה נמכרה לבעלים אחרים, ורפי הלך הביתה. יחד עם אחוזי הרייטינג.

הסיפור של ערוץ 10 כבר לא יילמד בחוגים לתקשורת, מפני שהמקצוע הזה נעלם מהאקדמיה. מי האידיוט שחולם לעבוד בשכר מינימום. אבל כדאי לכלול אותו בסילבוסים של החוג למינהל. אם משהו לא מצליח ברגע הראשון, אין לו כמעט סיכוי להבריא בהמשך הדרך. בוודאי לא תחת מישהו כמו יוסי ורשבסקי, מנהלן כספים בהווייתו, שחושב כי ניהול ערוץ טלוויזיה נעשה באמצעות קיצוץ אינסופי בהוצאות.

עכשיו מסבירים את החורבן של 10 בעולם הפרסום המצומק של ישראל. מסבירים גם כי "הצעירים כבר לא רואים טלוויזיה". אבל אין דירה של חבר'ה בלי מסך על הקיר. אז מה אם הוא מחובר למחשב ולא לממיר של חברת הכבלים. כישלונות תמיד מוצאים להם תירוצים, חוץ מההסבר האמיתי. אנשים שבחלקם הם מאוד לא מוכשרים שרפו מאות מיליונים של מישהו אחר, חיממו בהם את האגו הפרטי, אבל לא את הלב של הצופים. עכשיו גם המתים 10.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אריאל שליט, הארץ

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook