fbpx

החופש לטעות // הטור של יעל אפטר

0

משחקי גביע העולם בכדורגל מספקים השנה דרמה מסוג חדש. ברגע מסוים נעצר המשחק, השופט מסמן ריבוע עם ידיו, ובעצם מסמן לנו: "אל תהיו מרובעים. בואו איתי אל המסכים. בואו ניתן לטכנולוגיה לנצח את טעויות האנוש". השופט עובר להתייעץ עם שופטי הווידיאו, וה־VAR קובע ברגע חד אחד את מה שאלפי אוהדים היו יכולים להתווכח עליו לאורך שנים.

וכך, בפריים אחד, הווידיאו חיסל את האפשרות של השופט לטעות. כמו המפקדים שהושמצו במלחמת לבנון השנייה, גם השופטים החדשים יושבים מול הפלזמות בחדר ממוזג. גם הם לא נלחמים בשוחות אל מול קהל שואג, ודברים שרואים מהדשא – לא רואים מהחדר הסטרילי.

יש משהו נקי מאוד, מתאים לעידן הטכנולוגי שלנו, במערכת ה־VAR. המכונה מישירה אלינו מבט – ואנו משפילים את עינינו. אבל נטרול היכולת לטעות מעלה תהיות אחרות, משדות אחרים, ירוקים פחות. כי טעויות הן חלק ממרקם החיים שלנו ויש להן חלק חשוב בעיצוב דמותנו.

על לוחות שעם בלשכות ברחבי בסיסים בארץ מודבקת האמירה ש"לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי". אבל דווקא בטעות, ובעיקר בהתגברות עליה, יש משהו מן הדרך המזככת שמחפשים במנזרים ובאשראמים בקצווי תבל.

בארה"ב אוהבים את מי שעשה את הונו במו ידיו, בין היתר כי מבינים את הדרך שעבר, כולל הטעויות. בצרפת, המנסה להתחרות בלונדון, בסן פרנסיסקו ובתל אביב על יוזמות היי־טק ועל השקעות, אמר הנשיא מקרון כי לא סולחים לנכשלים ושונאים את המצליחים, וציין עד כמה כישלון הוא נקודה חשובה בדרך לפסגה.

הטעויות שלנו לאורך החיים לימדו אותנו דברים רבים על עצמנו. איפה אנחנו חזקים ואת מי אנחנו אוהבים, מה אנחנו רוצים או לא, ואיך מתגברים על קושי. יש גם טעויות חינניות וטעימות, שהביאו לנו למשל את השמפניה ואת הטארט טאטן. יש טעויות שאיפשרו לבני האדם לגלות יבשות.

אבל בשיח הציבורי נהיה מפחיד לטעות. שריקות הבוז וחיוכי הלעג הופכים כל טעות לעוון וכל שגיאה לחטא בל יכופר. אנחנו רוצים לראות עצמנו כבני אדם היודעים לסלוח ולמחול, אבל סופרים טעויות לבני שיחנו כמו קלוריות בקבוצת שומרי משקל. לפוליטיקאים, למשל, נציף את הטעויות בדרך כלל לפני הבחירות.

ד"ר נעם למלשטריך־לטר מהמרכז הבינתחומי מסביר בספרו 'עיתונאות רובוטית' כי המכונה בעלת הבינה המלאכותית (הכותבת, למשל) מנקה את הרעש הלבן שמתרוצץ במוחו של האדם היוצר, ויכולה להשלים את מטרתה ללא רעשי הרקע וכך לטעות פחות. אבל הרעש הזה, מסכים גם למלשטריך־לטר, הוא בדיוק מקור היצירה ובוודאי יתרונו של האדם היצירתי על פני החלופות הטכנולוגיות.

האם אנו רוצים עולם ללא רעשים לבנים, ללא אפשרות של טעויות? עולם סטרילי של פלזמות והחלטות חד־משמעיות? מישור הטעייה שלנו מאפשר לנו לשוטט במקומות חסרי ודאות, אפורים, ולהוליד מתוכם יכולות חדשות, יהיו אלו אפליקציות או שירים. תיקוני הנתיב שאנו עושים לאורך חיינו גורמים לנו להיות יציבים יותר, ברגע שמצאנו את הדרך.

הטעִייה, בדרכה המטעה, היא גם מחולל צמיחה. אז על הדשא ניעזר ב־VAR, אבל בחיים, כדאי להשאיר מקום לטעויות.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: Getty images IL

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook