טום וולף מת. גם אדם ברוך, מזמן, לפני עשר שנים. חבל שעמליה ועידו, הילדים שלו, שעשו עליו עכשיו את הסרט 'סוכני זיכרון' לא מדברים שם גם על וולף, כי יש קשר ממשי בין השניים. 'מוניטין' שערך והוביל היה לשכת הגיור לעברית של העיתונות החדשה, זו שמיוחסת לטום וולף. אדם ברוך לימד את כולם את העקרונות. מי שהפנים, פרח. מי שלא, העתיק.
עיתונות חדשה, ניאו־ג'ורנליזם, היא השלב האימפרסיוניסטי של התקשורת. לא מצלמים את המציאות. מתרגמים אותה בעזרת מכחולי הנפש של היוצר לתמונה חדשה. ככה היא נתפסת בנשמה שלו. שדה חמניות לא נראה כמו שואן גוך הציג אותו, ותפרחת האביב לא קיימת באמת כמו בציורים של מונה. אבל אם הצייר מצליח להעביר את הלך הרוח שלו אל הצופה, יש פה מפגש נשמות, כזה שרק אמנות יודעת להוליד.
העיתונות החדשה מיקמה את הכותב במרכז. מה הוא מרגיש בתוך ההמון שנמלט מהפיגוע. מה הוא חושב ברכבת החוצה את הערבות. מה מזכיר לו השפם הרוטט של המרואיין. אם לכותב יש נשמה של סופר, הוא יעשה את זה לא רע. המוכשרים באמת יעשו את זה מצוין. יכול להיות שוולף באמת האמין למה שאמרו עליו, שהוא זה שהמציא את העיתונות החדשה בשנות ה־60 וה־70, אבל קפקא כבר הקדים אותו ביובל שנים. עוד לפני שעבד בחברת הביטוח בפראג, נשלח על ידי עיתון מקומי ליריד תעופה באיטליה, וסיפר על זה לקוראים שלו בדיוק באותו סגנון שאדם ברוך לקח מוולף והעביר לעולם העברית.
ואז, כאשר האלף השני והשלישי התנגשו ביניהם ברעידת אדמה ששינתה את פני הפלנטה, נעלמה גם העיתונות החדשה. הרשתות החברתיות, שנתנו פתחון לוע לכולם, טשטשו את הבדלי האיכות. מסעדות הגורמה עם המנות האנינות והקטנות נמעכו מתחת למזנוני השפע של הכל כלול.
שני עשורי זלילה מתנפלת מסתיימים בתחושה של תפלות גדולה. יש המון אוכל, בלי סוף, אבל הוא גרוע. כל אחד מוסיף את שני הסנט שלו לשיח הכללי. עוד איזו שארית של רעיון שכבר נשמע מיליון פעם. עוד הדהוד וצעקת "גם אני פה, אמא, אמא, תביטי". הכותב ברשת הוא ממילא מרכז הכתבה. כולם שם הם העיתונות החדשה. כולם שם הם הוכחה לטעות הגדולה של אפרים קישון, ששנא אמנות מודרנית. גם הילד שלי, תמיד טען, יכול לצייר ככה. אז לא. הוא לא יכול. אבל התקשורת המוכה, הענייה, הגוססת, מעתיקה מהרשת. נביא כותבים שעובדים בפורמט של פוסט. פשוט, לעיס, אכיל. אולי הקורא שלנו יבלע את זה.
בטלוויזיה התחילו להפנים. תוכניות המציאות השונות, שמבוססות על שחקנים לא מקצועיים ופועלות במסגרת של תסריט־על רופף, בלי דיאלוגים כתובים מראש, מפסיקות לעניין. בהתחלה הן הצליחו בגלל החידוש, השפע והמציצנות, אבל כמה כבר אפשר ליהנות מזה. כאשר כולם מתפשטים, סף הריגוש יורד ושוקע. רק דמויי אלים גורמים לסיבוב הראש, וכמה אפולואים ואפרודיטות כבר מסתובבים פה? פייסבוק מתחילה לאבד גובה, ונטפליקס ממריאה. המקצוענים מביסים את החובבנים, המתיימרים, הוואנאבי'ז, אלה שרוצים להיות.
זה יקרה גם עם הטקסטים. העיתונות הטובה תחזור.
.
.
צילומים: Getty images IL, אלון רון, הארץ
