הנשמה הקרה: הטוויסט המפתיע והצפוי כאחד של 'האמריקאים', שבאה לסיומה

יום אחד תסתיים המלחמה הקרה.

בעוד כשנתיים, בינואר 1990, תכבוש את מוסקבה האות M שתבשר על הסניף הראשון של אחד הסמלים האמריקאיים הגדולים – מקדונלדס. משפחת ג'נינגס תשב סביב השולחן בהרכב מלא, לראשונה בלי הסתרות, בלי שקרים, בלי תחפושות. האב פיליפ ינגוס שוב בחלום האמריקאי. האֵם אליזבת תעשן בשרשרת, הפעם לא בעצבנות, סתם כהרגל מגונה. הבן הנרי ישתף בחוויות מאליפות הקולג' בהוקי קרח. הבת פייג' תמשיך להיות יפה, קצת משונה. הכוכבים האמריקאיים ידלקו על אש קטנה בחורף הרוסי. המשפחה המפורקת הזו תצטרך להתמודד עם רגשות שנדחקו לפינות במשך הרבה שנים. הם ייאלצו לעבוד קשה כדי לשבור את הקרח העבה שמפריד בין שני חלקי המשפחה – הצד האמריקאי והצד הרוסי.

'האמריקאים'

בשנות ה־90 עוד יגיעו צרות אחרות שישכיחו במעט את המלחמה האנמית שנכחה־נפקדה בין שתי המעצמות הגדולות בעולם. אבל אנחנו עדיין מצויים בשלהי שנות ה־80, העשור שהבטיח ואף פעם לא קיים, שנשטף בגלים של בוז, שזכה לערגה נוסטלגית מוזרה בעידן שבו אנחנו חיים עכשיו. בעשור הזה נולדה ומתה 'האמריקאים', אחת הסדרות הטובות ביותר, שחלפו מתחת לרדאר של רוב הצופים ומחלקי הפרסים.

'האמריקאים', שהגיעה לסופה בחודש שעבר, הבטיחה כבר בסצנה הראשונה שלה שמדובר בדרמת אקשן וריגול, אבל בעצם הבריקה במיוחד דווקא באופן שבו טיפלה במערכות יחסים בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, בין אמריקאים לרוסים. הקשר הטעון תמידית בין פיליפ ואליזבת, שהתחילו את המסע כשותפים אידיאולוגיים מנוכרים ולאט־לאט התקרבו ושוב התרחקו זה אל זה וזה מזה. השקרים הגסים של השניים לילדיהם, שאחד מהם יועד להיות אמריקאי ואחת מהם יועדה להיות מרגלת רוסייה בשורות ה־CIA. החברות והשכנות האמיצה בין המרגל פיליפ וסוכן ה־FBI סטן. הרגעים שבהם כל כך הרבה רוסים, במיוחד נינה היפה ואולג בורוב השרמנטי, נגעו כל אחד בדרכו בליבו המתחבט והמתייסר של סטן.

זו הייתה סדרה נוגעת ללב שהציגה דמויות שתוכנתו לא להתעסק ברגשות יותר מדי, אך בכל זאת הגיעה לקתרזיס רגשי בלתי נמנע בעקבות האירועים הדרמטיים של הפינאלה. פרק הסיום חזר לשורשים שהוכתבו מהרגע הראשון – זו מלחמה קרה, שלא לומר קפואה. בניגוד לקו המוכר של אקשן מדמם שאפיין את הסדרה בכלל ואת העונה האחרונה בפרט, ברגע האמת, בנקודה שממנה לא ניתן היה לחזור אחורה, הניחו כולם בצד את הסכינים ואת האקדחים ועברו לקרב מוחות. וקרב המאסף הזה, שנותב למסלול התנגשות קטלני וידוע מראש, היה אכזרי לא פחות מרצח של זוג חסר ישע לעיני הילד הקטן שלהם, כפי שקרה לא פעם לאורך הסדרה.

במשך השנים נבנתה דמותו של פיליפ כמי שמתפורר לאיטו. משיל את עורו הסובייטי, מתמכר לחלום האמריקאי ומתעטף במעיל קפיטליסטי. הוא מרחם על מרתה האומללה, שחייה נהרסו בגללו. מציל את קים הצעירה מטפריו של הקומוניזם. הוא הולך לסדנת EST כדי להתחבר לעצמו. הוא הופך את ריקודי השורות לתחביבו האישי והסודי. פורש מעסקי הריגול ומשאיר את אשתו לבד במערכה. מרחיב את סוכנות הנסיעות. הוא מתבונן בקנאה במשפחה שאכלה במקדונלדס. פיליפ אמור להישבר בקלות מול סטן אחרי שזה חשף אותו. האישה שאיתו, אליזבת, העשויה ללא חת, המחסלת קרת הלב, זו שנבנתה כסוציופתית, היא זו שאמורה לבצע תמרון שיסתיים בשליפת אקדח או סכין כדי לשים קץ לאיום התורן על משפחתה.

אבל פיליפ מצליח להפתיע. הוא שולף במיומנות אינסטינקטיבית מארגז הכלים את התחפושת האחרונה, נכנס בקלות לדמות השכן הטוב ומצליח לגעת במקומות הכי פגיעים של סטן. הוא משתמש בקשר ביניהם ("היית החבר הכי טוב שלי"), במסירות לעבודה ("הייתה לי משימה"), בתסכול מהקריירה ("אני סוכן מכירות כושל") ומזכיר את בנו הנרי, האהוב על סטן במיוחד. הוא ממשיך לכיוון האידיאולוגיה ("עשיתי את זה בשביל המולדת"). אבל לא שוכח לציין את ההתפכחות – גם שלו עצמו, אבל גם ובעיקר של סטן – ממנה. אותה התפכחות, אגב, היא הקשר ההדוק ביותר של הסדרה לאמריקה העכשווית, אמריקה של טראמפ, בעיקר משום שהיא מטילה ספק באידיאולוגיה, במולדת, בשלטון, ומזהירה מפני העתיד לבוא עבור כל אלה שהולכים כצאן עיוור.

הקשר בין פיליפ לסטן הוא למעשה שותפות גורל של שני אנשים משני צידי רחוב אחד, משני צידי המתרס הפוליטי, שהיו יכולים להיות החברים הכי טובים. שלמעשה הם בכלל תאומים זהים. שניהם הפנימו, כל אחד בנפרד, שאין דבר כזה שחור ולבן, רק המון אפור. כמו שפיליפ עבר טרנספורמציה, כך גם סטן. רואים את זה בעיקר בקשר שלו עם נינה, אבל גם ביחסיו עם בורוב, ובעיקר ברגע שבו הוא מחליט לפנות את עצמו משביל הבריחה של משפחת ג'נינגס. לבסוף, ברגע שסטן מפורק מנשקו, פיליפ מסובב את הסכין, מיידע אותו שיש סיכוי שבת זוגו היא אחת משלהם, המרגלים הרוסים, ובכך הוא מצליח לרוקן את טיפת האוויר האחרונה של חברו האמריקאי והופך אותו לגיבור הטרגי הגדול של הסדרה, לפחות עד אמצע הפרק האחרון.

ברגע שבו סטן משחרר את הג'נינגסים הוא מפסיק להיות אמריקאי, או לפחות מוותר על תפקידו ככלב השמירה של האומה האמריקאית, בטח לא זו של ימינו, בטח לא אחרי בגידתו האחרונה. האמריקאים הם ודאי לא פיליפ ואליזבת, שחזרו להיות מישה ונדייז'דה בסופן של כמה מילים ברוסית על רקע אורות מוסקבה. האמריקאים האמיתיים הם הנרי ופייג', מעין בני מהגרים, שנטמעו בחברה וקבעו את גורלם בעצמם. הנרי החליט להתנתק ממשפחתו, להתמסר ללימודיו ולעבוד למחייתו. פייג', שהייתה כבר רגל אחת בקנדה בואכה רוסיה, בחרה ברגע האחרון לרדת מהרכבת ולנטוש את הוריה. אמנם היא תחזור מאוחר יותר לבקר בדירת המסתור – שם למדה רבות על "המולדת" רוסיה, שם הפכה למרגלת בעצמה, שם תוכל לשתות וודקה ולאכול בורשט; לשאוף את הריחות של הוריה הרוסים, ששיקרו לה בלי סוף גם אחרי שחשפו בפניה את האמת – אבל אין ספק לגבי הרצון שלה לחזור לקולג' ולאהבות הצעירות והתמימות.

ההורים של פייג' עזבו את המולדת מטעמים אידיאולוגיים, ממקום של עוני ומצוקה קיומית, מתוך תחושת אין ברירה. אבל לפייג' עצמה יש ברירה – היא הרי אמריקאית. הוריה גם, אבל בתחפושת. ברגע שהסירו מהם את התחפושת הם חזרו להיות רוסים – מישה ונדייז'דה. אבל פייג' היא משהו אחר. גם כשההורים שלה אוספים אותה ממעונות הסטודנטים כדי להימלט, היא לא מצליחה להבין למה הם מתכוונים כשהם אומרים "הביתה". היא שואלת אם הם מתכוונים לרוסיה, כי רוסיה היא אולי הבית שלהם אבל היא לא הבית שלה. אמריקה, לעומת זאת, כן. זה מה שהיא מכירה, שם היא צריכה להישאר. כשהוריה מבשרים לה שהם החליטו להשאיר את הנרי מאחור מבלי לספר לו על בריחתם, היא לא מסוגלת להכיל את זה, עד כדי כך שהיא מקבלת החלטה אמיצה – לעזוב אותם מבלי להודיע ולהישאר איתו. היא לא יודעת את זה, אבל בעוד שנתיים תתפרק ברית המועצות והיא תוכל לפגוש את הוריה. אולי זה יהיה במקדונלדס. אבל לא בטוח שהיא תרצה.