fbpx

את ואני והנאום הבא // בתוך הנאומים התיאטרליים של גדול המחזאים הישראלים בן זמננו, בנימין נתניהו

0

"הוא היוצר שהסתכל במקומנו בראי והראה לנו את פרצופנו האמיתי. יותר מדי שנים התמוגגנו מעצמנו, התבשמנו מריח גופנו, עד שהוא בא, פתח את השסתום של מציאות חיינו, ורק אז עלה הריח הרע. הוא הציל אותנו"*

חמוצים // מחזה מאת ב. נתניהו

הדמויות:

קורנישונצל
מלפפונת
סרדינצ'יק

[קורנישונצל ומלפפונת, זוג "חמוצים", שוכבים על הגב במרכז צלחת לבנה של מנה ראשונה. הם נאנחים ואז נאנקים, ואז דממה. הם נאנקים ואז נאנחים, ושוב דממה. בשולי הצלחת שוכב בשקט על הצד סרדינצ'יק]

מלפפונת מה היה רע לנו, קורנישונצל, מה היה לנו רע.

קורנישונצל הכל היה לנו רע, מלפפונת. את פשוט כבר לא זוכרת. אני, שהייתי במים הירוקים של הקישון של הקורנישון, בתקופות הכי מנחמות של הקישון ובתקופות הכי מסרטנות של הקישון, אני זוכר. אבל את – כלום את לא זוכרת. אם היית בחומץ או במלח, אם כבשו אותך או החמיצו אותך, אפילו זה את לא זוכרת.

מלפפונת אני זוכרת שלא היה לנו רע. מה היה לנו רע לשכב אז בפחית מתכתית של שמונה עד עשרה קטנים מאוד בחומץ. או במלח. או שישה עד שמונה בינוניים. או בחומץ. כשאתה על הצלחת, רגל אחת בקבר, לך תזכור איך היה לך בתוך מי השפיר.

קורנישונצל נו, מה. וגם אז כל היום התלוננת.

מלפפונת אם לא אתלונן, איך אדע אם חיה אני או מתה. מה היה לנו רע, קורנישונצל.

קורנישונצל נו, מה. אני זוכר איך התלוננת שצפוף.

מלפפונת הו, הצפיפות. כמה שאני מתגעגעת לצפיפות. מה היה לי רע להתחכך כל היום בכל אותם קטנים מאוד או בינוניים. מה היה לנו רע.

קורנישונצל ועוד אני זוכר, איך שאת צרחת כשנפלנו על הרצפה. אמרת לי אז בחמיצות: "קורנישונצל, ארור אתה, ארורה מליחותך וארורה חמיצותך".

מלפפונת הו, הנפילה. יבורך המחסנאי שהפיל אותנו מן המדף העליון במחסן, דפק אותנו חזק־חזק בדיוק ברווח בין שפת הפחית ללשונית הפתיחה, כדי שאיש לא יבחר דווקא בנו מכל העמים. אלפי ממששים וממששות מדי יום – ואף לא אחד שהכניס אותנו לעגלה, עד שבאה אותה הגברת שלקחה את הזה שמעלינו ואת הזה שמתחתינו ואת הזה שמימיננו ואת הזה שמשמאלנו, ככה בלי לבדוק. אבל עכשיו – – –

קורנישונצל אבל עכשיו, דווקא ברגע האמת, דווקא בשיא בשלותך, דווקא עכשיו את מוכרחה להוציא קיטור. במקום לנצל את ימי הפנסיה, הדקות האחרונות בהחלט של החיים, בשביל שנחליט סוף כל סוף אם נטוס עכשיו ללונדון או לברלין, את מחמיצה פנים. את מחמיצה את הפואנטה.

סרדינצ'יק [מסתובב לעבר זוג החמוצים] מה היה לי רע אז בקופסת השימורים השטוחה והצרה. היה לי חם ונעים, פמיליארי ופריפריאלי, שקט ורגוע. ומה רע לי עכשיו, הרי תכף יבוא המזלג לנעוץ ואחריו תבוא הסכין לחתוך – ואז אשתחרר מעולכם, רחוק מהבכי והנהי שלכם.

[סועד מתיישב לשולחן, המזלג ננעץ והסכין חותכת את סרדינצ'יק. קורנישונצל עובר לשכב על הצד, מפנה גבו למלפפונת. היא נאנחת ואז נאנקת, ואז דממה. היא נאנקת ואז נאנחת, ושוב דממה]

מלפפונת סוף כל סוף קצת שקט. אה, קורנישונצל?

קלסרים // מחזה מאת ב. נתניהו

הדמויות:

המנחה
פיוזקובסקי
מזלטוביץ'
קלסרברג
פייקל'ה

המנחה [מביט אל המצלמה] תודה שחזרתם אלינו. קבלו שוב את שלושת המתמודדים שלנו – איש הצבא הוותיק אלוף משנה אברום פיוזקובסקי, חוקר התעופה ד"ר מנשה "מוסא" מזלטוביץ' והפרשן השמאלן אמנון קלסרברג. בשלב הזה ינסו שלושתם, כל אחד בתורו, להבהיל, לאיים, להטריד את מנוחתה ולטלטל את שלוותה של נערת ההיסטריגרף שלנו פייקל'ה גרינצנבוים – במטרה לזכות בליבה. [פונה לפיוזקובסקי שנמצא מאחורי פרגוד] פיוזקובסקי, אנחנו מתחילים איתך. יש לך 20 שניות להוריד את הצבע מפניה הסמוקות של פייקל'ה. המשימה שלך מתחילה עכשיו.

[פיוזקובסקי יוצא מאחורי הפרגוד ועולה לבמה עם פצצה שמחובר אליה פתיל בוער. בקהל יש מי שנבהל ובורח מחוץ לאולפן. המנחה נרתע לאחור]

פיוזקובסקי הייתי יכול להציג בפניכם מחקרים מדעיים בנושא אורניום ולפרט באוזניכם את השלכות המלחמה הגדולה הבאה על עתיד האנושות ולגרות באמצעות שיח את בלוטות הפחד. אבל אין מסנוור יותר מהאש שתפלח את האוויר לעיניכם, ואין ניחוח עמוק יותר מריח אבק השריפה ההולך וגודש את אפכם, ואין תחושה פיזית סופית ומוחלטת יותר מזו של התנפצות גופכם למיליוני חלקיקים.

[האש נוגעת באבק השריפה. פיוזקובסקי מתפוצץ. הקהל באולפן יוצא מגדרו במחיאות כפיים ושריקות אוהדות]

המנחה זה היה מופע האימים המרהיב של פיוזקובסקי, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. [מתבונן בדף תוצאות שהוא מחזיק בידו] לפי תוצאות ההיסטריגרף שלנו, מד הבהלה עומד על קצת יותר מ־20%. לא רע. פייקל'ה, איך את מרגישה?

פייקל'ה כמו שמרגישים כשמפספסים את האוטובוס, כשמקבלים את החשבון בבר קוקטיילים, כשמזהים עיניים זרות בחושך. בהלה קלה. התחלה טובה, אבל יש לאן להשתפר.

המנחה תודה לפייקל'ה. [פונה למזלטובסקי שנמצא מאחורי פרגוד] ד"ר מזלטובסקי, מה הבאת לנו?

מזלטובסקי [מחזיק תחת זרועו חלק של מל"ט] הפצצה עם הפתיל של פיוזקובסקי היא דימוי קולנועי כמעט ילדותי שמזכיר בעיקר דמויות אנימציה מפוחמות שחוזרות לחיים שוב ושוב אחרי התפוצצותן. האיום הגדול ביותר הוא דווקא זה הנגיש, הקרוב, הזמין והידוע. אם אתמול החארות האלה צילמו אותנו, אז מחר – אמנם אף אחד לא יודע מה בדיוק יהיה מחר, אבל אני אומר לכם: יקרה משהו מחר.

פייקל'ה [קוטעת את דבריו בתנועות זלזול] איזו אכזבה. איזו תצוגת נפל. אין שום דבר מאיים בחתיכת מל"ט. מילא היה מכבד אותנו בנוכחותו של סקאד או פאג'ר. לא עשו אותי באצבע. [פאוזה] בואו פשוט נעבור למתמודד הבא.

המנחה [פונה לקלסרברג שנמצא מאחורי פרגוד] ועכשיו יעלה ויבוא קלסרברג.

[קלסרברג מכוון עובדי במה היכן לשים ארגזים שמכילים ערימות של קלסרים]

קלסרברג פייקל'ה, פייקל'ה, מה עושים עם דבר כמותך. איך אפשר להפחיד עוד יותר את הגברת שנמצאת בהתקף חרדה מתמיד. ואיך אפשר לגרום לגברת להאמין שהיא נמצאת תחת סכנה אם כבר ניסו למכור לה את כל השקרים. וכבר הצגנו בפניה את טבלת הנתונים ואת לוח הזמנים. ואמרנו מילים גדולות ומפוצצות כמו אורניום ואחשוורוש, רוחאני ואחמדינז'אד. ועשינו הכל – וכלום. פייקל'ה נשארת על הרגליים, בלי פחד. לא היה כלום כי אין כלום, אז לא הבאתי כלום.

פייקל'ה והקלסרים?

קלסרברג נאדה. כלום. הם ריקים מתוכן.

פייקל'ה אז בשביל מה הבאת אותם?

קלסרברג את עדיין צעירה, פייקל'ה, אבל כדאי שתשמעי את האמת. אף שזו מטרת המשחק, אין באמת סיבה לפחד. צפויות לנו עוד המון פרשיות. ופרשיות צמאות למסמכים, ומסמכים לקלסרים, וקלסרים למדפים, ומדפים לארוניות. ומכאן – קלסר על כל סיגר, ציור של פצצה על כל צוללת. זה לא כל כך מפחיד. ואם יהיה מפחיד, בואי נפחד ביחד שלושה – את ואני והנאום הבא.

*מתוך הספדו של יוסי שריד על מחזאי אחר

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook