זה קרה לפני ימים אחדים. במרכז תל אביב. בכניסה לבניין שבו אני מתגוררת. בחצר הקדמית. בחור זר, בן 35 בערך, קיבל את פניי. גבוה למדי. רחב. זקן חום־אדמוני. תלתלים. בוהמי. כתפיו היו כפופות כשל עובד מחשבים. ג'ינס וטריקו אופנתיים. והמון ביטחון עצמי.
אתה גר כאן? שאלתי. "לא", ענה. צריך עזרה? "לא… אני מחכה לשיחת טלפון חשובה. כמה דקות ואני הולך". אבל למה דווקא אצלנו? שאלתי בלי לחשוב יותר מדי. למה כאן? אבל הוא תקע בי מבט גברי אדיש. כמעט שחצני, חשבתי. למה מי את בכלל? שאל. ורק אז הפנמתי שלא מדובר במתמחה ממשרד עורכי הדין הסמוך. גם לא בסטארטאפיסט משדרות רוטשילד שמעבר לכביש.
צא מהחצר שלנו! "אחרי הטלפון", ענה.
צא מיד!
אבל הוא נשאר. ואני התעקשתי. וככה יצא שעמדנו, זה מול זה, דקות אחדות. אני ליד הכניסה לבניין והוא באזור החניה לדו־גלגליים שלנו. ליד הקטנועים והאופניים הקשורים בעבותות פלדה. מרחק יריקה מלהיטי הגנבים של מרכז תל אביב – עמדת בלוני הגז.
לך מכאן!
"לא בא לי".
וכך יצא שהתקשרתי, בנוכחותו, למשטרה. בקול רם דיברתי עם 100. בקול רם תיארתי למוקדנית את השתלשלות הדברים. והיא, אדיבה ונעימה, התעניינה: תגידי, הוא נראה לך כמו גנב? מאיפה אני יודעת איך נראה גנב, עניתי, ואמרתי תודה, נתראה כשהניידת תבוא. סוף. אבל אז התעורר הבחור: "את אמרת עליי שאני גנב? אני אתבע אותך דיבה! את שומעת? אני אתבע אותך". ואז הצית סיגריה והפנה את ראשו, כדי שלא אצליח לצלמו בקלות. צילמתי. אבל הוא הצית סיגריה נוספת. עישן מלוא ריאותיו.
רק כשגמר לעשן, אחרי עשר דקות בערך, הלך לדרכו. אבל זה לא נגמר. כשעה אחר כך הגיעה ניידת משטרה. שוטרת ליד ההגה. שוטר לצידה. אנשים נחמדים. תשמעי, אמרו, אנחנו מכירים אותו. זה חלק מחבורת הומלסים־גנבים מוכרת.
הומלס כל כך אופנתי? "בטח אופנתי", השוטרת צחקה. "הוא יודע מה לגנוב… ואם תראי אותו שוב תקראי לנו". וגם כאן זה לא נגמר. למחרת פגשתי אותו שוב. את הגנב השכונתי הבוהמי. הפעם בחן את האפשרויות בחצר השכנה. התקשרתי למשטרה. והמוקדנית הייתה נעימה. ושוב חלפה כשעה עד שהתקשרו מהניידת ועדכנו: הגענו. איפה בדיוק ראית אותו? אבל אני כבר ויתרתי. הגם שהייתה לי שיחה ממתינה עקשנית: "האם תרצי להשתתף בדיון בפאנל על הארכת כהונת המפכ"ל?".
צחקתי נורא. כי מה חשוב המפכ"ל. ומה חשובה כהונת המפכ"ל – כאשר הגנב השכונתי הקטן שלנו למד מהגנבים הגדולים באמת. למה, מה כבר תעשי לי? שאל וצדק. מה כבר יכולתי לעשות לו? ומה כבר אפשר לענות לגנב שמאיים עלייך בתביעת דיבה? שאיומים כאלה מתאימים רק לחשודי־על שחקירתם מתארכת? וזה, כבוד היועמ"ש, ד"ר אביחי מנדלבליט, זהו אחד ממחירי התארכות החקירות של אותם חשודי־על. כי כל אחד מבין ממי הגנב השכונתי שלנו למד לאיים בתביעת דיבה. והאמת? הוא צדק. כי מה כבר אוכל לעשות לו?
.
צילום: תומר אפלבאום, הארץ
