ראש הממשלה שלנו מתכבד לעיתים קרובות בתואר "קינג ביבי", ואפילו תחת שלושה אישומים פוטנציאליים בשוחד קשה להתווכח עם הטענה שהוא אחד ממלכי המלכים של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו פופולרי מתמיד, והסקרים מצביעים על כך שעדיין אין איום ממשי על המשך שלטונו. הוא קובע הטון המרכזי של סדר היום הפוליטי והמדיני במדינה, ורוב הזמן הוא מתמרן את יריביו ושותפיו כמו בובות על מריונטה. אבל את התפיסה המקובלת לפיה נתניהו הוא זה ששולט ביד רמה בכל מה שקורה פה ללא עוררין, חייבים לאתגר עם חריג אחד: נפתלי בנט.
בקילומטרז' המכובד של נתניהו היו ועדיין יש מערכות יחסים מורכבות ודינמיקות פוליטיות מרתקות עם כל מיני שחקנים. זו שעם בנט הפכה להיות הדומיננטית והמשמעותית ביותר בשנים האחרונות, ובעלת ההשלכות המשפיעות ביותר על מדיניותה של הממשלה ועל הכיוון שאליו הולכת המדינה. ראש המטה לשעבר שעזב בקולות צורמים שב בתור יריב פוליטי ובתור המתחרה העיקרי של נתניהו על קולות הימין. המנדטים שנתניהו שתה לו בקמפיין הגעוולד של 2015, הם אלה שהשאירו אותו בבלפור ואלה שיבטיחו לו את המשך שהייתו במעון ראש הממשלה. מאז הוא ממוקד במטרה אחת: לא לאפשר שום מרחב שבו יוכלו לאגף אותו מימין. כך קיבלנו את חוק ההסדרה, וכך, אולי, נקבל גם פסקת התגברות.
כיפופי הידיים וקרבות הבוץ בין נתניהו ובנט, שגולשים בדרך כלל גם לקרבות ליכוד-בית יהודי רבתי, כבר הפכו לדבר שבשגרה. בחסות משבר מבקשי המקלט החלה התקוטטות נוספת. ושוב יש אולטימטומים ושוב צצים הקולות שמאשימים את שר החינוך בירי בתוך הנגמ"ש. המלכודת של בנט בתוך המנטרה הטראומטית לפיה אסור לו להפיל ממשלת ימין, מציבה לו גבולות גזרה מוגבלים למדי ומחייבת אותו לשחק במשחקים פוליטיים ילדותיים כדי לסמן את הטריטוריה. אבל מפעם לפעם הולך ומתברר שהוא מצליח לנצל את הפוזיציה היטב ולהשיג את מבוקשו. הוא התנגד בתוקף לשחרור מחבלים פלסטינים וסיכל את המו"מ של אובמה; הוא דרש – וקיבל – את תיק המשפטים; הוא גרם לנתניהו לשנות את עמדתו לגבי אלאור אזריה; והוא לחץ ולחץ ולא ויתר ואילץ את נתניהו, בניגוד לרצונו, לחוקק את חוק ההסדרה.
בגאונותו המניפולטיבית הידועה מצליח קינג ביבי לצמצם נזקים, להלך בין הטיפות ולכל הפחות לגנוב ולהשתלט על הקרדיט ועל ה"בייס". הוא עדיין המלך הבלתי מעורער שעומד בראש מחנה הימין, ובנט משתרך הרחק מאחוריו. אבל בנט הוא החוליה החלשה בשריון העוצמה של נתניהו: הוא גורם לו לעשות דברים שהוא לא רוצה. עם כל הכוח, העוצמה והתחכום הפוליטי, נתניהו בנקל יכול היה לנפנף את האולטימטומים והאיומים ולעמוד על שלו. אבל כשכלל הזהב הוא שאסור שמישהו יהיה יותר ימני ממנו, התעלולים של בנט הם שמתווים את הדרך, ובמקום להוביל – ראש הממשלה בעצם מובל. זה מצב קלאסי, כמעט תואם להגדרה במילון, של זנב שמכשכש בכלב, שבו אדם חזק נשלט על ידי מישהו או משהו שהוא הרבה פחות חשוב או דומיננטי. נתניהו התפאר פעם שכשהוא רוצה משהו הוא משיג אותו. ובכן, בינתיים נראה שהוא צריך להשאיל את הביטוי הזה דווקא למישהו אחר.
.
.
צילום: אוליביה פיטוסי, הארץ
