ארה"ב, ידידתנו הגדולה, הוכיחה בעשור האחרון פעמיים שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ב־2008 היא בחרה לראשונה במנהיג שחור לנשיא, ושמונה שנים אחר כך, בפניית פרסה עצבנית, החליפה אותו באיל נדל"ן וכוכב ריאליטי ג'ינג'י ועצבני. ההבדלים בין ברק אובמה ודונלד טראמפ רבים מספור, ועל יתרונותיהם וחסרונותיהם נתווכח, כנראה, עוד שנים. אבל יש להם גם משהו משותף: שניהם שונים בתכלית מכל קודמיהם.
עשרות מיליוני אמריקאים החליטו לנטוש את המודל המסורתי של הנשיאים שהם התרגלו לראות בחדר הסגלגל, והעדיפו להכניס לבית הלבן דגמים חדשים, רחוקים מרחק שנות אור מקנדי, רייגן, בוש וקלינטון. אפשר להתווכח אם מדובר בדגמים משופרים ומוצלחים יותר, אבל בכל מקרה גם אובמה וגם טראמפ נשאו איתם בשורה חדשה, ואותתו לתומכיהם – כל אחד מצידו הוא – שהשמים הם הגבול.
האוקיינוס המפריד בין אמריקה לישראל מעולם לא היה רחב יותר, כי אצלנו בארץ הקודש הולכת ומתקבעת המחשבה על מודל מנהיגותי אחד – שרשום על שמו של בנימין נתניהו. בתשע השנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב ש"אין אלטרנטיבה": רק נתניהו יכול לשמור על ביטחון ישראל, ורק הוא יכול להצמיח את כלכלתה, ורק הוא יכול להרים טלפון בדקה לפוטין ולקפוץ תוך יום למרקל, ורק הוא מבין את אמריקה.
יריביו של נתניהו, או אלה שחולמים לרשת אותו יום אחד, מתחרים ביניהם על מי מצליח יותר לשכנע שהוא בצלמו ובדמותו. הם עוטים על עצמם חליפות יוקרתיות ולוקחים שיעורים כדי להשחיז את האנגלית שבפיהם, אחר כך נוסעים לוושינגטון ומצטלמים עם איפא"ק וחברי קונגרס, מתרוצצים בין האולפנים כדי להשמיע את משנתם המדינית־ביטחונית, מתראיינים לרשתות הזרות כדי להראות שגם הם יכולים להיות מסבירים לאומיים, ונלחמים בחוסר אלגנטיות על מקום בקבינט. כל היורשים לכתר עמלים על גיבוש תדמית מדינית, ביטחונית, בינלאומית, כדי להתאים למידות ששכלל ראש הממשלה.
בינתיים, היום שאחרי ביבי נראה לחלקים מאיתנו עוד רחוק, וחלק אחר מקווה ומייחל לכך שהוא כבר קרוב. כך או כך, בעודנו מתכוננים, אפשר להתחיל להיפרד מהמחשבה המתקבעת שאין עוד מלבדו, ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה. להודיע לחקייני ביבי, שמתחרים ביניהם על הדמיון למקור, לנוח ולהכיר בעובדה שזה מאמץ סיזיפי שנועד לכישלון. לא היה ולא יהיה עוד ביבי, וכל אחד יתקשה להיכנס לנעליו. לכן הגיע הזמן לפתוח את הראש: ביום שאחרי, ישראל לא צריכה עוד חיקוי ביבי, אלא דווקא מודל אחר לגמרי של מנהיגות. אפילו הכי רחוק מנתניהו שאפשר, שיבשר גם הוא לציבור הישראלי על רוח חדשה.
התרגלנו למחשבה שרק גבר אשכנזי גנרל או ביטחוניסט יכול להרים את הטלפון האדום, אבל אחרי 70 שנה – גם את המודל הזה כבר צריך לרענן. ברוח 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', הגיע הזמן סוף־סוף לראש ממשלה מזרחי; או שברוח קמפיין #MeToo באה העת להחזיר לכיסא בבלפור אישה. אמריקה היא אולי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל אנחנו הסטארט־אפ ניישן. במקום לשחזר את אותה תבנית ואותו דפוס של נתניהו, צריך להנחיל במוחות ובלבבות דגם חדש ושונה בתכלית, ולהמציא לעצמנו בראש ראש ממשלה מסוג חדש.
.
.
צילום: אוליביה פיטוסי, הארץ
