שנת כהונתו השלישית של הרמטכ"ל איזנקוט הייתה לא קלה ולא שגרתית. נכון, לא פרצה מלחמה במובנה הקלאסי או סבב צבאי, אבל המאמצים התחלקו לשלושה כיוונים: הראשון, המאבק על צלמו ודמותו של צה"ל מול פוליטיקאים מתלהמים, המון מוסת ורשתות חברתיות, שעבורם הרמטכ"ל איזנקוט הוא "שתול". המאמץ השני היה הכנת הצבא למלחמה לצד מערכה חשאית בסוריה, בלבנון, בעזה, בסיני והרחק ממדינת ישראל, לסיכול האיומים וההתעצמות של אויבינו לאורך הגבולות. והמאמץ השלישי היה להסתגל לשר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן, לסגנון שלו, לחוסר ניסיונו הצבאי והביטחוני, ולפתח איתו מערכת קשרי עבודה שתאפשר לצבא ולרמטכ"ל לעבוד, למנות, לקדם וליישם תוכנית עבודה רב־שנתית.
בזירה הזו ההישג של איזנקוט מושלם. זה משחק גם לטובתו של ליברמן, שהופך מהר מאוד מ"ילד חוץ" בקריה – לבן־בית ולבעל בית סמכותי ובטוח. לרוב הוא מתנהל עם הרמטכ"ל בדיסקרטיות, נוטה לקבל את עמדתו ושומר את ההפתעות ואת "הטבעת החותם האישי" לצמתים הנכונים (מינוי רמטכ"ל?). כך גם בתחום הכנת הצבא וניהול המערכה החשאית. איזנקוט מקדם תוכנית רב־שנתית מגובשת ומתעדכנת, שהכין בצלמו ושמשתנה בהתאם לשינוי אופי האיוּמים. הוא מתואם לחלוטין עם שר האוצר כחלון, איתו יצר קשר אישי חם וקרוב. זה מאפשר לו גמישות תקציבית ויכולת תכנון רב־שנתית על פי העיקרון שרק צבא גדול, חזק, איכותי ומרתיע, המונהג על ידי טובי המפקדים ומצויד בשיא הטכנולוגיה, ירחיק מלחמה ויקרב הישגים.
אבל אין כל ספק כי המלחמה הקשה ביותר שמנהל איזנקוט בקדנציה שלו היא "מלחמת העם". זוהי מלחמה ללא אויבים, אבל עם אתגרים. מלחמה על דמותו של צה"ל מול הציונות הדתית והרבנים שמבקשים לממש זכויות השפעה, בשל חלקו של צאן מרעיתם בפיקוד צה"ל, מול עמותות שונות ומשונות, מול תומכיו של אלאור אזריה, שעבורם מדובר ב"ילד" צדיק שהרמטכ"ל "מתעלל בו", ובעיקר מול שורת פוליטיקאים מהימין שסימנה את הרמטכ"ל כ"שתול" שלא "זורם" עם הממשלה בכל דבר ועניין – והם כבר נותנים סימנים.
מבלי לזלזל בענייני הביטחון הבוערים, במתרחש בסוריה, באיום האיראני, בחזבאללה ובחמאס – אני מייחס חשיבות גדולה למידת ההצלחה של איזנקוט לשמור על צלמו, דמותו וערכו של צה"ל. ללא אלה, לא נוכל להתמודד עם כל היתר. גם בכניסה לשנת כהונתו הרביעית והאחרונה מצטייר איזנקוט כ"רמטכ"ל נטו", ללא פוליטיקה וללא פזילה לצדדים. אין לו הרבה זמן לחשוב ולהרהר. רמטכ"ל זה תפקיד תובעני של 24/7.
נזכיר, שבשנה האחרונה נדרש לפרוצדורה רפואית. הוא זרק הצידה את כל ההמלצות על בית חולים פרטי או בית חולים "ממותג" שבראשו עומד קרפ"ר לשעבר, והלך כאחד האדם לבילינסון. נכנס בשקט ויצא בשקט. כזה הוא האיש שאף אחד לא ידע את שם רעייתו, עד לסוף הקריירה, שלא הולך למסיבות, לפתיחות, שלא יושב במזנון הכנסת ולא מתרועע עם פוליטיקאים, בעלי הון או אילי תקשורת. רמטכ"ל נטו.
בשנתו הרביעית הוא עשוי למצוא עצמו מול הרמטכ"ל הסעודי ורמטכ"לים ערבים נוספים; מול יוזמת שלום ואולי מול מערכת בחירות. חזקה עליו שיתמודד גם עם אלו, תוך שמירת ערכי צה"ל.
רמטכ"ל נטו כבר אמרנו. עושה משמרת – והולך הביתה.
–
צילום: ערן מולדבסקי, משרד הביטחון
–
