אנשים מאמצים כלבים מסיבות שונות, אבל אחת מהן אינה שנויה במחלוקת: הכלב, "ידידו הטוב ביותר של האדם", הוא סמל הנאמנות. בכל הסרטים ההוליוודיים על כלבים, אצל כולם הנאמנות טוטאלית עד כדי נכונות להקרבה עצמית למען הבעלים.
היחסים בין האדם לבין כלבו כוללים הסכם בלתי כתוב, שלפיו אמור האדם לדאוג למזונו של הכלב, לקורת גג ולהשגחה על בריאותו. בתמורה לכך מצפה האדם (הבעלים) מהכלב לנאמנות בלתי נדלית. בעלים שמפר את ההסכם לא יינזק, ואילו כלב שיעז להפר את הכללים – יברח מהחצר, יגלה חיבה מופרזת לזרים או חלילה יתקוף את בעליו – יחטוף עונש חמור. אולי אפילו יסולק, ובמקרים קיצונים יומת.
ברור, אם כן, שיחסים אלה אינם יחסי שוויון, אפילו לא של כבוד הדדי. הכלב תלוי בבעליו בכל מה שקשור לסיפוק צרכיו הבסיסיים, ואף בכל מה שקשור לרווחתו המנטלית (במדינות אחדות זכויות הכלב אף הוגדרו בחוק), ואילו האדם איננו תלוי בכלב – פרט למקרים מסוימים של כלבי עבודה שהאדם מתקשה לשרוד בלעדיהם, כמו כלבי המזחלות או כלבי הרועים בקהילות מבודדות – אבל הוא מפיק ממנו תועלת המבוססת ברובה על התכונה המרשימה הזאת, הנאמנות.
************
משוואת הכוח הזאת היא הרחוקה ביותר ממה שאמורים להיות היחסים בין אזרחי מדינה לבין נבחריהם, אבל במדינות לא מעטות, שישראל איננה הזניחה בהן, המנהיגים משתוקקים לשעתק את המודל הזה בדיוק ולהחיל אותו על הדמוקרטיות הרעועות שהם שוקדים על הריסתן.
התביעה הבלתי מתפשרת, ובמקרים מסוימים אף האובססיבית, לנאמנות ללא תנאי, היא אולי המכנה המשותף הבולט ביותר המחבר בין ראשי מדינות או מובילי תנועות פופוליסטיות קיצוניות שסוחפות המונים – דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, מרין לה פן, רג'פ טאיפ ארדואן, בנימין נתניהו ועוד. הנאמנות, במקרה הזה, איננה תכונה מולדת שהאזרחים ניחנו בה, אלא מעין נייר לקמוס שבאמצעותו ניתן להבחין בין אזרחים רצויים לבלתי רצויים, ובין קבוצות שמגיע להן לבין קבוצות שלא מגיע להן.
כדי להבין עד כמה הדרישה לנאמנות משמעותית במשטרים החדשים האלה, צריך להתבונן בכמה דוגמאות מהזמן האחרון. דוגמאות שלכאורה אין ביניהן קשר, אבל למעשה הן ניזונות מאותם זרמי עומק וצומחות על אותה קרקע רעילה. הדוגמה הפשוטה ביותר היא מסע הטיהור שערך השנה ארדואן. בעקבות ניסיון הפיכה נגדו – אמיתי או מבוים ובכל מקרה ידוע מראש עד כדי היערכות מבעוד מועד עד לפרט האחרון – הוא סילק מהאקדמיה שכבה עבה מאוד של אינטלקטואלים שהוגדרו "לא נאמנים לשלטון", שלא לומר בוגדים. גם עיתונאים וסופרים הושלכו לכלא.
על פוטין אין צורך להכביר מילים, והחלוקה של טראמפ בין נאמנים לבוגדים מצטיירת כמו חלום בלהות. במלאת 100 ימים לשלטונו הודיע שהוא מאוכזב מעמיתיו למפלגה הרפובליקאית, שלא גילו נאמנות מספקת למהלכיו ולציוציו התזזיתיים. את הנשיא הקודם, ברק אובמה, הוא האשים בבגידה, והאשמה דומה טפל על יריבתו הילרי קלינטון.
כמו אצל טראמפ, גם אצל מרין לה פן, הגרסה המתוחכמת והמיומנת בהרבה של הפופוליזם הקיצוני המסוכן, יש זהות מוחלטת בין הנאמנות למנהיג/ה לבין הנאמנות למדינה, או לאומה. "אמריקה תחילה" או "החזית הלאומית" – שני המנהיגים רואים את עצמם כשליחים עליונים של העם, ולכן כל ביקורת כלפיהם היא למעשה ביקורת מגונה ואסורה על הלאום ועל המדינה. אצלנו מספקת שרת המשפטים איילת שקד הגדרה מחודשת של נאמנים לרעיון "הבית היהודי" ובוגדים ברעיון הזה, כלומר במדינה היהודית כפי שהיא ובנט רואים אותה.
מבחן הנאמנות משמש לא רק להבחנה בין "טובים" לבין "רעים" כדי להדיר ולהעניש. תפקידו החשוב יותר הוא ביסוס השלטון החדש על חורבות החברה הדמוקרטית. הנה כמה דוגמאות מהשפע שמספק ראש הממשלה נתניהו: דרישתו לכאורה (על פי דיווחים) מהמועמד לראשות המוסד להיות נאמן לו (המועמד אמר שהוא יהיה נאמן למדינה, ונפסל); "הליכוד בסכנה, הערבים נעים בכמויות אדירות באוטובוסים של עמותות השמאל" – הבגידה היא בליכוד, כלומר בנתניהו, כלומר בישראל. כך מושגת המטרה הכפולה – הבוגדים זוהו, ובה בעת התחזקה הזהות בין המנהיג לבין האומה. לא צריך לקרוא ספרי היסטוריה רבים מדי כדי להיזכר אילו משטרים אימצו את המחשבה הזאת.
***************
הגדרת הבוגדים מאפשרת לנתניהו לחדד את ההבדל בינם לבין הנאמנים, וכך ליצור מעמד חדש של נאמנים. אלה מהלכים כל הזמן על חבל דק של אי־ודאות, ותמיד מוטלת עליהם חובת ההוכחה. מעגל הנאמנים הראשון, הקרוב אליו ביותר, הוא זה המוגדר "הצוללת" של לשכת ראש הממשלה. המעגל הזה מקיף את ראש הממשלה עצמו ואת בני משפחתו – שלושה חלקים של השלם הרואה זהות מוחלטת בינו לבין המדינה. במעגל הבא מצטופפים הנאמנים הקולניים ביותר – מירי רגב, דוד ביטן ואחרים לפי הצורך והעניין.
הנאמנים האלה יודעים היטב מה הם עושים: הם מבטיחים לעצמם את פיסת השלטון שהם רוצים לשמר. הניסיון מלמד שכל מי שהעז לגלות חוסר נאמנות יורחק במהירות ממעגלי ההשפעה. והשפעה – או לפחות פיצוי כלשהו על הנאמנות – זה גם מה שמחפשים המעגלים הרחבים יותר, אלה של האזרחים ה"טובים", שאינם מצביעים שמאל, לא מוחים, לא מפגינים ולא צועקים על נתניהו בטקסים ממלכתיים או בישיבות של ועדות הכנסת.
האירוע המביש בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שבמהלכו השתלחו הח"כים הנאמנים דוד ביטן ומיקי זוהר בהורים שכולים שהפנו טענות לראש הממשלה, הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לתפקיד הכפול של הגדרת הנאמנות. פרשנים רבים תמהו על שתיקתו המנומנמת של נתניהו לנוכח הקטטה הדוחה הזאת, ששמטה את פיסת הקרקע האחרונה מהקונצנזוס הלאומי. הם לא הבינו איך הסצנה האלימה הזאת משרתת אותו. אבל היא בהחלט שירתה אותו. היא הדגישה שוב איך החלוקה בין נאמנים ללא נאמנים – נאמנים לנתניהו כמובן או אלה שאינם נאמנים לו – עומדת מעל ומעבר לכל ערך אחר שהכרנו קודם, לרבות השכול שנתניהו עצמו קידש כל כך עד עתה.
וכיוון שאזרחי המדינה מחולקים בלעדית על פי מידת נאמנותם, אפשר לארגן מחדש את החברה לפי הסדר האנטי־אזרחי של שכר ועונש, "ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו": ערבים לא נאמנים בהגדרה, לכן לא מגיע להם, חוץ מאלה שיוכיחו נאמנות מיוחדת כמו המתגייסים לצה"ל; הריסות בתים במקביל להקצאת משאבים לתכניות מתאר ביישובי המגזר ועידוד יציאת ערבים לשוק העבודה (בין היתר בשאיפה להוריד את עלות השכר) מתקבלות בציבור בהצדקה נלהבת. העשירונים הנמוכים מקבלים בהכנעה את גזילת מדינת הרווחה מהם לטובת ההתנחלויות כי הם השתכנעו שהמתנחלים הם חוד החנית של הנאמנות הערכית לעם ישראל, ומי שרוצה להיות פריבילגי כמותם צריך להשתדל יותר. חוקי נאמנות וסייגי נאמנות בתחומי התרבות וההשכלה מתקבלים בהסכמה גורפת וזוכים לשיתוף פעולה.
המסר הופנם. הנאמנים יקבלו עצם. הלא־נאמנים יסומנו. וכשיישלחו להסגר – איש לא ימחה ולא יזעק.
–
צילום: צחי אבנור
–
