הטעויות שעיצבו אותנו
עיירות הפיתוח, ממשלות האחדות, חוסר ההחלטה, כישלונות השמאל, הזהות הגלותית – מסע בעקבות הטעויות הקולוסאליות של ישראל
.
פרקים מתוך הכתבה המלאה בגיליון המודפס:
טעות 1# למה בנו את עיירות הפיתוח?
העשור הראשון, 1948–1958
הישראלים נולדו יחד עם המדינה. זה קרה באותו יום שישי אחר הצהריים, בשדרות רוטשילד. היום עומד מול הבניין פסל הסוס של דיזנגוף. הם עלו על המדרגות בתור יהודים, כמו אבות אבותיהם באלפי שנות הגלות, אבל יצאו ישראלים. עד אותו יום שישי, תושבי המקום הזה לא ידעו איך להגדיר את עצמם. "היינו עברים", אורי אבנרי אומר, "ככה תפסנו את עצמנו. צעקנו בהפגנות מ־די־נה עב־רית!". צביקה כסה, צעיר מאורי בכמה שנים, זוכר קצת אחרת. "ארצישראלים. אפילו יהודים מפלסטינה-ארץ ישראל". בן־גוריון שם סוף לוויכוח. "המדינה היהודית", הקריא בקולו החותך מהכרזת העצמאות שכתב, "תיקרא בשם ישראל".
כדי לשלוט, משתמשים בכל החוקים של ממשלת המנדט הבריטית. מבטלים רק את כל הגבלות העלייה והאפליה של הספר הלבן. עוד מעט, הודיעו, נבחר אסיפה מכוננת, והיא תכין לנו חוקה. גם תאריך נקבע. לא יאוחר מ־1 באוקטובר 48'. חצי שנה.
החיים במדינה החדשה והענייה אפורים. הארץ שייכת למפא"י. ההסתדרות, המפעלים הגדולים, התשתיות, התחבורה, מוסדות החינוך. אנשים בלי הפנקס האדום של חבר מפלגה לא מקבלים עבודה, לא מקודמים בצבא, לא מתמנים לשום תפקיד במוסדות התרבות והתקשורת. הצנזורה לסרטים ומחזות עובדת לא פחות מהצנזורה הצבאית. הרדיו משדר אופרות, קונצרטים, שירי הו־הו. החדשות נפתחות בתרועה. הקריינים, באינטונציה דרמטית, עם ח' וע', מספרים לעם על ביקור ראשי המדינה במפעלים וביישובים שונים. חלום העצמאות שהתגשם דוהה ביומיומיות נטולת ריגוש וברק. הפלמ"חניקים מחפשים את המחר בפריז, חוץ מיורם קניוק שנודד עד הווילג' של ניו יורק. הצבא המנצח של מלחמת העצמאות התרוקן מרוח הקרב ולא מצליח לעצור את פיגועי המסתננים, בעיקר פליטים ערבים ממלחמת העצמאות שמנסים לחזור אל הבתים שעזבו. פעולות ענישה ותגמול מעבר לגבול מסתיימות במפלות ובנסיגות מבוהלות. ב־1954 ממנים את דיין לרמטכ"ל, שרון לוקח את יחידת 101 לגדוד הצנחנים החדש, והתמונה משתנה.
באותה שנה עוזב נער בן 14 וחצי גם את עיר הולדתו ירושלים, וגם את עולם אידיאות הימין שבו גדל, ומצטרף לקיבוץ חולדה. עמוס קלויזנר, שמשנה את שמו לעוז, מאס בלהג הגבוה של הרביזיוניסטים הדחויים, ומנסה להפוך לנסיך בקיבוץ חולדה. הקיבוצניקים הם נערי הפוסטר של המשטר, ומושיעי האומה בעיני עצמם. הם נתפסים כעידית שבעידית, שומרי החומות, יצרני האוכל של כולם, גיבורי החיל, טייסים. תנועות הנוער בערים מארגנות את החניכים לגרעיני התיישבות בקיבוצים חדשים. עמוס עוז, ילד חוץ, מאמץ ומחקה את המחוות הבוטחות של מושאי ההערצה שלו. גם בקיבוץ השוויוני יש מעמדות. בראש הפירמידה נמצאים עובדי הפלחה, שנכנסים בבגדים מלוכלכים ובחיוכי עליונות בוטחת לחדר האוכל, ומתנהגים שם כלוחמי סיירת מובחרים שזה עתה שבו ממבצע גבורה. גם עוז, כמותם, שותק, אבל גבהות המילים המצוחצחות נותרת בטקסטים שהוא כל הזמן כותב שם.
בתל אביב, צעיר בן 20, שבכלל לא שירת בצבא, מפוצץ את השפה העברית יחד עם מלכיה. דוד אבידן מפרסם את הספר 'ברזים ערופי שפתיים', ובו אחד השירים החשובים ביותר שנכתבו בעברית. עד אז ומאז. אדם זקן, מה יש לו בחייו. הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
מי זה הזקן הזה, שאבידן כותב עליו. היו שני זקנים בציבוריות של ישראל. יצחק שדה מהפלמ"ח, שכבר לא ממש רלוונטי, ובן־גוריון מהממשלה. לשניהם קראו "הזקן". גם נתן אלתרמן, בן ה־44, יכול להיחשב לזקן בעיני בחור בן 20. המשורר שכישף פעם את האומה ואת השפה עדיין פוסע ברחוב דיזנגוף, אבל הדור החדש של המשוררים רואה דרכו. אלתרמן, בעברית, זה איש זקן. אבידן מתכוון אליו?
*************
באותה שנה בן־גוריון מתגורר בצריף בשדה בוקר. את הממשלה מוביל משה שרת. הזקן בחוץ. המים שיוצאים ממנו כבר לא מוצאים שפתיים מתחברות ויונקות. הן נערפו מברזי הדור שהקים את הכל, אבל לא נולד כאן. הוא ניגף בפני החד־לשוניים, דוברים וחושבים מינקות רק עברית. דור שלא חי את הרעיון, אלא את עצמו בלבד. אבידן שולח את הזקן הזה למוות. מה יש לו בערבו, הוא מסיים את השיר, לא מלך הוא, וייפול לא על חרבו.
הזקן אפילו לא חולם על זה. בן־גוריון, אחרי אותה השעיה עצמית, חוזר משדה בוקר והולך שוב לבחירות. 1955. הוא בן 69, נמוך וחותך כמו תמיד. בן־גוריון מבקש מהעם רוב מוחלט, כדי שיוכל לכונן שיטת בחירות אזורית. העם, כמו אבידן, מביט דרכו. מפא"י צונחת ל־40 מנדטים. זה שנתיים־שלוש שכבר מביאים לארץ עולים מצפון אפריקה. ממקמים אותם במעברות, כמו את כל השאר, וגם בבתים הריקים של הפליטים. בשטח הגדול ביפו, בשכונת מוסררה בירושלים, בוואדי סאליב בחיפה. התוצאות הרעות של הבחירות מציפות רעיון חדש. להביא עוד, את מי שרק אפשר – יש עוד יותר מ־100 אלף בקנה המגרב – ולרכז אותם יחד, ביישובים חדשים. ככה אפשר יהיה לשלוט בהצבעה שלהם.
הטכניון בחיפה בן 30, יש כבר דורות של מהנדסים ואדריכלים שיודעים היטב כי לא מקימים עיר ורק אחר כך מחפשים מה יעשו שם. זה תמיד להפך. עיירות וערים קמות מצורך. מרכז מסחרי לכפרים מסביב. ליד מפעל גדול, על חוף נהר, מסביב לנמל, סמוך למכרה הפחם או הברזל. כאשר נעלמת הסיבה לקיום של עיר, היא גוועת. זה קרה מאות אלפי פעמים לאורך ההיסטוריה. כאן, בכנען, ובכל מקום אחר בעולם. ארה"ב מלאה באלפי ערי רפאים שהעילה להקמתן כבר לא רלוונטית.
האוכלוסייה ששפכו מתוך המשאיות לערי הפיתוח החדשות לא הייתה מצוידת בהון. זה נכון לגבי רוב העולים שהגיעו אז לכל מקום אחר, מכל הארצות, אבל עולי אירופה הצליחו לגייס מתוכם הון תרבותי שעיקרו דחיפת הצאצאים להשכלה בכל הכוח. רוב המשכילים ביניהם, בוגרי בתי הספר הצרפתיים מהערים הגדולות, עזבו לצרפת ובנו לה ולכל העולם את הספרות, הקולנוע והפילוסופיה החדשה של אחרי מלחמת העולם השנייה. הנותרים הובאו הנה בעיקר מהכפרים המרוחקים ומגטאות העוני בערים, המלאח. בעלי מלאכה, סוחרים קטנים. ההורים לא בדקו שיעורים לילדים, לא עקבו אחרי ההתקדמות בלימודים. חלק גדול מהאמהות בכלל לא ידעו לקרוא. אבל התוכנית של מפא"י הצליחה. מרוכזים בערים נחשלות, תלויים לגמרי בשלטון, הם מילאו את המעטפות בפתק הנכון. בתחילת העשור הבא שתכף יגיע, בבחירות 1959, המפלגה כבר זינקה ל־47 מנדטים.
ערי הפיתוח הן שגיאה איומה. שגיאה תכנונית, שגיאה סוציולוגית, שגיאה תרבותית. רווח פוליטי קצר טווח עיוות את המדינה כולה, פיזית ומנטלית. אין מה לעשות עם קריית שמונה, ירוחם וכמעט כל ערי הפיתוח שנבנו אז, בשנות ה־50. מורסת הערים האלה ממשיכה לחלחל לחברה הישראלית, שקודחת בגללן עד עצם היום הזה.
.
טעות 2# למה תפסנו את אייכמן?
העשור השני, 1958–1968
בועז, או בשם דמותו הקולנועית, בנצי, לא קרא את שני הספרים שהוגשו למדינה החדשה כמעט יחד כמתנה ליום ההולדת העשירי. פנחס שדה, עם 'החיים כמשל', הלהיב את הצעירים בהגיגים פשטניים. "לידת הרוח מתוך מכאובי הכמיהה של הבשר". "אני, היודע כי מחוז חפצי בקרבי הוא, אני למה זה אחפז". כאלה. ס' יזהר הפגיז את התודעה עם אלף עמודים נמלצים. רק מעטים צלחו, אבל כולם היללו את 'ימי צקלג', קורות מחלקה אחת באיזה קרב קטן במלחמת העצמאות, שנחפרו למשפטים טרחניים, נמלצים, לא נגמרים. "ציפור תהויה, שברגבי השדה, עפרוני מצויץ כמדומה, שהייתה מצווצת הברות בודדות כמתוך תנומה מופרת וכמתוך תמהון (…)". זה לא נגמר, המשפט המצווץ הזה. לבנצי ולמומו זה לא שינה. ממילא הם היו עסוקים מדי בגלישה על גלי ההורמונים בגלידריית מונטנה.
ישראל חיפשה את עצמה. בשיעורי ההיסטוריה התווכחו אם יוסף בן מתתיהו היה בוגד פחדן או גיבור שרק בגללו אנחנו זוכרים עד היום את מרד היהודים ברומאים. בשיעורי המחנך סערו הרוחות סביב סוגיה אחרת. תנועות נוער או חברה סלונית. לא הייתה טלוויזיה, אבל הרוח שנשבה מהסרטים של קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי הגיעה גם לשכונה. גילה עדיין בצופים, דלוקה על גיורא המדריך, אבל כמו הבורגניות הריקניות, מקצרת חצאית ומסובבת את התחת. הנוער לאן.
גם למונטנה, גם למסיבות חושך עם ריקודי סלואו לצלילים של פול אנקה, אבל גם לסלע האדום, לפטרה המסתורית שמעבר לגבול, בעקבות המילים של השיר האסור להשמעה ברדיו. ופתאום, משום מקום, כותרות ענק בעיתונים. אייכמן נלכד. 1961, שופטים אותו בירושלים, הדיונים מועברים ברדיו. התלמידים, גם אלה בכיתות א', שומעים ברמקולים שבכיתות או בחצר. השואה עטפה את הארץ.
באמצע העשור השני אפרים קישון מביים את הסרט הישראלי הכי מצליח בכל הזמנים. 'סאלח שבתי' אמנם מופיע רק שלישי ברשימה הזאת, אחרי 'אסקימו לימון' ו'קזבלן', אבל 1,184,900 האנשים שהלכו ב־64' לקולנוע כדי לראות את טופול, היו כמעט מחצית האוכלוסייה בארץ, או, בחישוב אחר, כל האוכלוסייה היהודית שמעל גיל עשר, מינוס החרדים. שני הסרטים שלפניו ברשימה נוצרו כאשר בישראל היו כבר 3.5 ו־4 מיליון תושבים. לא במקרה, כל שלושת סרטי הצמרת האלה עוסקים בדיוק באותה תקופה. העשור השני ההוא שעיצב את המדינה. עולי צפון אפריקה ודור הבייבי בום של תל אביב. הנערים שנולדו בסוף או קצת אחרי המלחמה הגדולה אל מדינה מובנת מאליה.
ברדיו מקשיבים לשמואל רודנסקי ולעודד קוטלר, אב ובנו בתסכית היומי שמשודר בגלי צה"ל. 'משפחת שמחון'. הפופולריות של התוכנית לא משתווה למה שקורה פתאום על הבמות. את הביטלס לא הביאו לישראל, אבל במקומם, שלושה שחקנים ישראלים עומדים בחליפות ומפוצצים קופות. 'שמחת זקנתי' של הגשש החיוור קורעת את האנשים. פולי, שייקה וגברי מפנים זרקור מלטף לעולם המזרחי. השיח העממי – שבכלל המציאו שייקה אופיר, נסים אלוני ויוסי בנאי – מתקבל כטון הדיבור הנכון. לא כולם אשכנזים, בגשש, אבל גם השחקנים וגם היוצרים אינם מהתפוצה של האסיר והסוהר בכלא שש. כמו וילנסקי ואלתרמן לפניהם שהלחינו וכתבו שירים תימניים, הגששים מתקפים גם את השיח המזרחי, וגם את נקודת המבט.
*************
בחירות 65'. בן־גוריון מרגיש שהדור מתחתיו במפלגה כבר לא הולך אחריו, ומחליט להראות לחברים מאיפה הדג משתין. הוא פורש מהמפלגה ומקים את רפ"י. לוי אשכול, בראש המערך – ככה קוראים עכשיו למפלגה שהתאחדה עם אחדות העבודה – מראה לו את הגפילטע פיש. רק עשרה מנדטים לבן־גוריון, דיין ושמעון פרס; 45 למערך. עידן חדש מתחיל. אשכול הנינוח, הבורח מעימותים, פשרני במוצהר, מכניס יידיש לכל משפט – מקבל מהציבור מנדט עצמאי.
חובשי הכיפות הסרוגות לומדים בבתי ספר נפרדים. למעטים שבכל זאת מגיעים לתיכונים הרגילים, קוראים "אדוקים". הכוח הפוליטי שלהם דומה מאוד לזה שיש להם היום. 12 מנדטים. מפלגת החרדים מקבלת שישה. החיים הנינוחים מקבלים גוון מריר כאשר אשכול, אחרי שנה בתפקיד, מתנפל יחד עם שר האוצר ספיר על הכלכלה הישראלית הצומחת. מיתון, הם קוראים לזה. השגשוג נעצר. היבוא מתכווץ. האבטלה מטפסת ל־11%. ספרוני 'כל בדיחות אשכול' מציפים את דוכני העיתונים. האחרון שעוזב את לוד, מתבדחים בעצב, מתבקש לכבות את האור.
ואז, לקראת סוף העשור השני של ישראל, בשנה ה־19 לקיומה, נשיא מצרים נאצר מכניס את הצבא שלו לסיני, מגרש את פקחי האו"ם שנמצאים שם מ־57', אחרי מבצע סיני, חוסם את מפרץ אילת, ומאיים להיכנס לישראל ולמחוק אותה באופן סופי. הילדים בבתי הספר לא מתרגשים. החיילים בבסיסי הצבא מגחכים. בחיל האוויר חוככים ידיים. האידיוט נפל למלכודת, אפשר להשמיד את כל המטוסים שלו על הקרקע בפחות משש שעות. המבוגרים שבין עולי אירופה נכנסים לחרדה. משפט אייכמן, שהתנהל כמה שנים קודם, הציף בתוכם את הפחדים ההם. הרבה מתוכם מצטיידים בגלולות רעל. כאשר הצבאות הערביים יגיעו, הם ימצאו את הגופות שלהם.
אדי התרעלה שעלו מטרבלינקה דרך ארובות המשפט של אייכמן העכירו את שמי התכלת של ארץ העברים החדשה. היהודי החדש שרצו לבנות כאן – שזוף, בוטח, עובד, לוחם – נתקל בצל העבר שכיסה אותו. יעבור עוד עשור שלם עד שיגיע המנהיג החדש ויגדיר את ישראל כחלק מכל הפזורה היהודית, אבל השורשים ניטעו אז, באותה שנה, כאשר לקחו סגן־אלוף מהאס.אס, פקיד מדרג הביניים בשירות מכונת הרצח של הרייך השלישי, והעלו באולם בית העם בירושלים את מופע האימים של מחנות ההשמדה. כאשר נאצר הלם על החזה שלו כמו גורילה וחשף את שיני הטילים והטנקים שלו, וחיילי המילואים התחפרו מול הגבול וחיכו לפקודה, רוחות המשפט ההוא הפעילו את הציבור המבוהל. משמידים אותנו.
קשה מאוד, בראייה לאחור, לקבוע אם הייתה אפשרות אחרת. אם נאצר היה נשאר בסיני עם הצבא שלו. אם הכל היה מתפוגג בלי ירייה אחת. אבל יש מאות ואלפי עדויות על אותו התקף חרדה לאומי, שניזון מפחדים שונים מאוד מאלה ששררו כאן בימי מלחמת העצמאות. גם המלחמה הגדולה התחוללה כבר אחרי השמדת יהודי אירופה, אבל אז, במלחמה הקשה ההיא, זה לא היה זרז או מאיץ רגשי ללוחמים. אייכמן החדיר את העשן של אושוויץ לישראל.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
