fbpx

לידתו ומותו של "ערוץ לונדון", והמגעים החשאיים בין נתניהו לאבו מאזן

מו"מ שמום - סיפורו של הניסיון האמיתי (אולי) האחרון (בינתיים) להגיע להסדר בין ישראל לפלסטינים.

0

במקביל למשא ומתן המדיני הגלוי שנוהל בחסות ממשל אובמה, נוהל על ידי נתניהו ערוץ חשאי, רציני יותר, שהגיע לשיאו לפני חמש שנים, ב־2013. אבל גם על "ערוץ לונדון" נסתם הגולל. זהו סיפורו של הניסיון האמיתי (אולי) האחרון (בינתיים) להגיע להסדר בין ישראל לפלסטינים.

בינואר 2017, זמן קצר לאחר כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, נפגש השליח המיוחד שלו למזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, עם בכיר לשעבר בממשל אובמה. גרינבלט, עורך דין שמעולם לא עסק קודם לכן בנושאי מדיניות חוץ, ביקש לשמוע מבן־שיחו כיצד הוא מעריך את המאמצים שנעשו במהלך תקופת אובמה להשיג הסכם שלום ישראלי־פלסטיני. "כל מה שקרה במו"מ הרשמי בשמונה השנים האחרונות היה בזבוז זמן", אמר לגרינבלט אותו בכיר לשעבר. "היסטוריה מביכה של כישלונות". אבל בכל זאת הייתה נקודת אור אחת במהלך התדרוך. "תבקש מהצוות שלך את החומרים שקשורים ל'ערוץ לונדון'", אמר הבכיר לשעבר. "זה הדבר היחיד שעסקנו בו שהיה בעל ערך".

"ערוץ לונדון" הוא כינוי למו"מ חשאי ובלתי רשמי שהתקיים בשנים 2011–2014 בין יצחק מולכו, שליחו המיוחד של ראש הממשלה נתניהו, וחוסיין אגא, אקדמאי לבנוני המקורב מאוד ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). השיחות בין השניים הובילו לניסוח טיוטת הסכם שגרמה לאופטימיות גדולה בממשל אובמה, אבל בהמשך נדחתה על ידי עבאס ונתניהו.

גרינבלט הקשיב לעצת הבכיר לשעבר. הוא קרא בעיון על ערוץ לונדון, עבר ביסודיות על הטיוטות והמסמכים שגובשו במהלכו ואף שוחח עם חלק מהמעורבים בשיחות. כאשר ממשל טראמפ יפרסם את הצעת השלום המסתורית שלו, אפשר יהיה לראות אילו מסקנות הסיק גרינבלט משיעורי הבית.

"הסיפור של ערוץ לונדון הוא סיפור עם מסקנה אחת אופטימית ומסקנה אחת מדכאת", אמר ל'ליברל' אדם שליווה את השיחות החשאיות ב־2013. "המסקנה האופטימית היא שהפערים בין שני הצדדים פחות גדולים ממה שתמיד חשבנו. המסקנה המדכאת היא שאין שום סיכוי לגשר עליהם".

האריסטוקרט השיעי שהצטרף למאבק

ערוץ השיחות החשאי בין מולכו לאגא החל ב־2011. באותה תקופה כבר ויתר אובמה הלכה למעשה על שאיפתו להשיג הסכם ישראלי־פלסטיני. אחרי שני ניסיונות כושלים לקדם מו"מ ישיר בין נתניהו לאבו מאזן, הגיע אובמה למסקנה ששני המנהיגים אינם בשלים להסכם. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הפך שולי בסדר היום של הממשל, הרבה אחרי בעיות דחופות כמו הגרעין האיראני, המהפכה במצרים ומלחמת האזרחים בסוריה.

לא כולם בממשל היו שותפים לפסימיות של אובמה. דניס רוס, מוותיקי המו"מ עוד משנות אוסלו, כיהן באותה תקופה במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן. בניגוד לבוס שלו, רוס האמין שנתניהו ואבו מאזן עשויים להפתיע, בהינתן הנסיבות הנכונות. הוא עבד עם שניהם באופן צמוד בשנות ה־90, תחת הנשיא קלינטון. יותר מעשור אחרי, הוא האמין שניתן יהיה להשיג התקדמות לעבר הסכם שלום, באמצעות אותה שיטה שהביאה לפריצת הדרך של אוסלו: ערוץ שיחות חשאי, בהשתתפות נציגים בלתי רשמיים. שיחות רשמיות וגלויות, טען רוס, מועדות לכישלון בגלל הלחץ הפוליטי והתקשורתי שמופעל על המנהיגים. הדרך היחידה להתקדם היא באמצעות שיחות שיתקיימו בשקט, הרחק מהזרקורים, ושתוצריהן יוצגו לציבור רק בנקודה שבה כבר תהיה טיוטת הסכם. אובמה היה סקפטי, אבל הבין את הגיון הטיעון. אם אתה מזהה הזדמנות לערוץ חשאי, הוא אמר לרוס, תרגיש חופשי לתת לזה הזדמנות.

לשמחתו של רוס, ערוץ כזה בדיוק התחיל להתרקם בין מולכו ואגא. השניים הכירו זה את זה מאז תקופת כהונתו הראשונה של נתניהו. בתוך הקליקה הקטנה של אנשי "תהליך השלום", שניהם נחשבו לעופות מוזרים. מולכו – בגלל נאמנותו האבסולוטית לנתניהו, שרבים מן המעורבים הקבועים האחרים בתהליך המדיני רואים בו אויב שהורס כל סיכוי להסדר. אגא – בגלל הרקע הלא־שגרתי שלו, כאקדמאי לבנוני ממשפחה שיעית אריסטוקרטית, שהצטרף בשנות נעוריו לתנועה הלאומית הפלסטינית.

את אבו מאזן הכיר אגא בביירות, בשנים שבהן הפך אש"ף את העיר למוקד פעילותו העיקרי. ישראלי שמיודד אישית עם אגא סיפר לי כי "פעם שאלתי אותו, למה בעצם סיפח את עצמו לפלסטינים? הוא הרי לבנוני ממשפחה שיעית. הוא הסביר בחצי חיוך שבתקופה שבה גדל בביירות, מי שהיה מהפכן צעיר ורצה להכיר בחורות היה צריך להצטרף לאש"ף. הוא איש עם חוש הומור נפלא, אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה היה מדובר בבדיחה".

אגא וחברו הקרוב אחמד ח'אלידי, נצר למשפחה פלסטינית מפורסמת מירושלים, התחברו עם אבו מאזן, שמיצב עצמו באותה התקופה כ"מומחה" לענייני ישראל בשורות הנהגת אש"ף. בניגוד לשאר בכירי אש"ף, אבו מאזן לא היה לוחם, ומעולם לא הצליח להתברג לפעילות "מבצעית". כוחו היה בתחום המדיני. אגא וח'אלידי היו שני אקדמאים צעירים ומבריקים, שההתלבטות הגדולה שלהם לא הייתה באיזה קיבוץ ישראלי לבצע פיגוע, אלא לאיזו אוניברסיטה יוקרתית להירשם באירופה. אבו מאזן הפך לסוג של מנטור עבורם.

שני עשורים של מגעים

בשנות אוסלו, כשהפך אבו מאזן לסגנו בפועל של ערפאת (הרבה בזכות שרשרת חיסולים שהזיזה הצידה מועמדים טובים יותר לתפקיד), אגא וח'אלידי הפכו לנציגיו הבלתי רשמיים בשיחות "ביילין-אבו מאזן" – הניסיון הראשון לגבש הסכם קבע לסיום הסכסוך. במסגרת השיחות הם ערכו סדרת פגישות עם יאיר הירשפלד ורון פונדק, בידיעת הדרג המדיני בשני הצדדים. השיחות הובילו בסופו של דבר לגיבוש טיוטת הסכם קבע, שבמסגרתו הייתה אמורה לקום מדינה פלסטינית מפורזת על כ־90% משטחי הגדה, עם אבו דיס כבירתה. ביילין תכנן להציג את התוכנית ליצחק רבין, אבל רצח ראש הממשלה אירע לפני שהשניים הספיקו לדון בפרטים.

כמה חודשים לאחר מכן, בעיצומה של מערכת הבחירות בין פרס לנתניהו, נחשף ההסכם על ידי זאב שיף ב'הארץ'. אבו מאזן מיהר להכחיש את חלקו במו"מ, בעקבות שורת גינויים נגדו שפורסמו בתקשורת הפלסטינית. נתניהו, מצידו, ניצל את הפרסום ואת פרטי ההסכם כדי להלום עם הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים".

אחרי ניצחונו של נתניהו בבחירות, המסמך שגיבשו אגא, ח'אלידי, הירשפלד ופונדק הפך מטיוטת הסכם קבע למוצג ארכיוני. הישראלים שהיו מעורבים בשיחות, כולל ביילין, משוכנעים עד היום שמי שהדליף ל'הארץ' את הידיעה על ההסכם היה אגא. הוא מכחיש בתוקף. עשר שנים לאחר ההדלפה אגא וח'אלידי פרסמו ספר יחד עם שיף, על המרכיב הביטחוני במו"מ הישראלי־פלסטיני.

מן הצד השני של סגירת הדלת על "ביילין-אבו מאזן", נפתחה דלת אחרת. זו של עורך הדין יצחק מולכו – בפני חוסיין אגא. זמן קצר לאחר הבחירות ביקש אבו מאזן מדיפלומטים אירופאים לארגן פגישה בין אגא לנתניהו, כדי לדון בחידוש המו"מ. נתניהו הסכים. אגא הוטס לישראל על ידי ממשלת שוודיה, ונתניהו הציג אותו ליועצו המדיני דורי גולד, שמונה בינתיים לשגריר ישראל באו"ם אבל הספיק להכיר את אגא למולכו. בין השניים נוצרה ידידות אישית, שחרגה מעבר לשיחות מדיניות.

אגא השתתף בהמשך בערוצי שיחות חשאיים גם בתקופותיהם של אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. בין 2006 ל־2008 הוא ערך סדרת פגישות, בתיווך ממשלת ספרד, עם קבוצת ישראלים שכללה את אלוף (מיל') גיורא איילנד ועורך הדין יורם ראב"ד, שנחשבו למזוהים עם מפלגת קדימה. בדומה למולכו, גם ראב"ד הפך לידיד אישי של אגא. עוד משתתף היה השר לשעבר פרופ' שלמה בן־עמי, שמתאר את אגא כ"אדם מבריק" וגם "איש ספר אמיתי".

כאשר חזר נתניהו לשלטון לפני תשע שנים, מולכו חזר לעיסוקו כנציג המיוחד של נתניהו בתחום המדיני. ב־2011 החל להיפגש שוב עם חברו הוותיק אגא. על נסיבות התחלתו של ערוץ השיחות החשאי ביניהם יש גרסאות סותרות. שני מקורות אמריקאיים ששוחחו עם 'ליברל' טענו כי הערוץ הוקם למעשה ביוזמת נתניהו ואבו מאזן, שחיפשו דרך לבחון זה את גבולותיו המדיניים של זה – מחוץ לערוצים הרשמיים. לעומת זאת, בכיר פלסטיני אמר כי בעוד מולכו פעל מתחילת הדרך בידיעת נתניהו, אגא עדכן את אבו מאזן על השיחות רק לאחר מספר פגישות עם מולכו.

כך או אחרת, הפגישות בין עורך הדין הישראלי לאקדמאי הלבנוני התקיימו מדי כמה שבועות בלונדון. במפגשים הראשונים קבעו אגא ומולכו מעין "כללי משחק". הם סיכמו לא למהר להעלות דברים על הכתב, אלא להפך, לדבר באווירה חופשית, פתוחה וכמעט פילוסופית, לפני שניגשים לפרטים הקטנים של "נושאי הליבה" של הסכסוך. המטרה הייתה לנסות למצוא רעיונות מקוריים, "מחוץ לקופסה", שיאפשרו לשני הצדדים להרגיש כמנצחים, או לפחות להתנחם בכך שהם אמנם הפסידו, אבל הצד השני הפסיד יותר.

 המשחק של מולכו

לאורך השנים יצר מולכו לעצמו תדמית של נושא־ונותן מתיש ומרגיז במיוחד, שמסוגל להרוג כל דיון באמצעות עיסוק אינסופי בפרטים המיקרוסקופיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בממשל אובמה נהגו לכנות אותו "דוקטור נו", בשל מומחיותו במציאת אינספור דרכים לומר "לא" לכל הצעה מעשית לקידום תהליך השלום. ההתנהגות הזו, שאפיינה את מולכו בערוצי המו"מ הרשמיים, לא באה לידי ביטוי בשיחותיו עם אגא. בערוץ לונדון התגלה מולכו כנושא־ונותן גמיש ויצירתי, שמוכן להתפשר.

אחרי מספר פגישות מוצלחות אגא ומולכו הכניסו בסוד העניינים את רוס, שבדיוק עמד לפרוש מהממשל לטובת משרה ב'מכון וושינגטון' הפרו־ישראלי. השניים הציעו לרוס להצטרף למפגשים שלהם בלונדון ולספק זווית אמריקאית למסמכי הטיוטה שהחלו לגבש. רוס נענה להזמנה, אבל גם אחרי הצטרפותו נותר ערוץ השיחות החשאי הרבה יותר אקדמי ופילוסופי ממעשי. ארה"ב הלכה לבחירות בנובמבר 2012, וישראל זמן קצר לאחר מכן. אבו מאזן החליט להתמקד בניסיונות להשיג הכרה במדינה פלסטינית דרך האו"ם. בירושלים, ברמאללה ובוושינגטון אף אחד לא ממש התעניין בשיחות הארוכות שניהלו אגא, מולכו ורוס בלונדון.

כל זה השתנה במרץ 2013, כשאובמה הגיע לביקור בישראל וברשות הפלסטינית. לביקור הצטרף מזכיר המדינה החדש ג'ון קרי, שבניגוד לנשיא החליט משום מה שהוא מסוגל להשכין שלום בין ישראל והפלסטינים. אובמה הגיב בספקנות, לאור ניסיונו המר בתחום, אבל הבהיר לקרי שאם הוא רוצה לנסות את מזלו, הבית הלבן לא יעמוד בדרכו.

היועץ לביטחון לאומי טום דונילון תדרך את אובמה וקרי על השתתפותו של דניס רוס בשיחות החשאיות בלונדון. "נשמע שזה המשחק היחיד בעיר כרגע", אובמה אמר. הוא הבטיח לקרי שבמהלך הביקור בירושלים וברמאללה הוא יבקש מנתניהו ומאבו מאזן להאיץ את השיחות בערוץ לונדון, ולערב את שר החוץ שלו במגעים. אובמה ביקש מנתניהו ומאבו מאזן לתת הוראה למולכו ולאגא להציג טיוטת הסכם קבע בתוך שישה שבועות. גישתו הייתה שכל הפרמטרים של הסכם קבע ידועים בכל אופן, אז אין טעם לבזבז זמן על דיוני סרק. קרי, לעומת זאת, התרשם שיידרשו לפחות עוד כמה חודשים עד שהערוץ "יבשיל". הוא החליט לא לחכות והחל לפעול במקביל לפתיחת ערוץ מו"מ רשמי. נתניהו מינה את ציפי לבני לאחראית על הנושא מטעם הממשלה, וביולי 2013 פורסמה הודעה חגיגית על חידוש המו"מ, עם מטרה של השגת הסכם קבע בתוך תשעה חודשים.

באוגוסט נערכה בירושלים פגישת המו"מ הראשונה בערוץ הרשמי של קרי. מהצד הפלסטיני הגיע סאיב עריקאת, את ישראל ייצגו לבני ומולכו. מיקום הפגישה – מכון מחקר במושבה הגרמנית בירושלים – נשמר בסוד, וכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים שלחו צלמים לבתי מלון שונים בבירה, בניסיון נואש להשיג תמונה של "פתיחת המו"מ". זה היה פסטיבל של אינפנטיליות: בשעה שכלי התקשורת ניסו לפצח "איפה ציפי וסאיב", המו"מ האמיתי התנהל אלפי קילומטרים משם, בלונדון, בין אגא ומולכו.

השתתפות מולכו בשני הערוצים – הרשמי והחשאי – נבעה משיקולים פוליטיים של נתניהו. התקשורת הציגה את מולכו בתור ה"בייביסיטר" של נתניהו בחדר, שתפקידו למנוע מלבני ומעריקאת להתקדם לעבר הסכם. מולכו שיתף פעולה עם התפקיד והפגין את מלוא יכולות המִסמוּס והמריחה המפורסמות שלו. הפלסטינים, האמריקאים וגם לבני התלוננו על כך שהוא מחפש כל תירוץ לתקוע ולעכב את המו"מ.

אלא שמולכו פעל כאדם עם פיצול אישיות. בערוץ הרשמי מנע כל התקדמות; בבלתי רשמי, הוא ואגא כבר היו בשלב מתקדם של ניסוח טיוטת ההסכם שלהם, שכללה מדינה פלסטינית על יותר מ־90% מהגדה המערבית, שיבה סמלית של כמה אלפי פליטים, והסדר שיאפשר למתנחלים שירצו בכך להמשיך להתגורר בשטחים, תחת שלטון פלסטיני.

לבני הייתה מודעת למשחק הכפול של מולכו, וקיבלה באופן שוטף עדכונים על שיחותיו עם אגא. היא החליטה לשתף פעולה עם ההצגה, מתוך תפיסה שהסיכוי להשיג הסכם גובר על שיקולי אגו. גם צוות המו"מ האמריקאי, בראשות מרטין אינדיק, היה מודע לקיום ערוץ לונדון. עריקאת, לעומת זאת, נכנס למו"מ הרשמי מבלי לדעת על הערוץ המקביל. כשגילה על כך לבסוף, הוא נעלב והגיב בכעס כלפי כל המעורבים, החל מאבו מאזן ועד לשותפיו למו"מ, שהסתירו ממנו את התמונה האמיתית.

 יכולת ההכחשה של נתניהו

בינואר 2014 הדדליין שהציב קרי לערוץ השיחות הרשמי הלך והתקרב בצעדי ענק, ולפחות כלפי חוץ, השיחות נראו תקועות לחלוטין. ישראל המשיכה לבנות בהתנחלויות, צעד שגרם לפלסטינים לאיים בפרישה מהתהליך. נתניהו האשים את אבו מאזן בהסתה ובתמיכה כספית במחבלים. העסק נראה על סף קריסה.

אלא שהרושם החיצוני היה מטעה. במקביל למשבר בערוץ הרשמי, חלה פריצת דרך של ממש בערוץ החשאי. מולכו ואגא סיימו להכין טיוטת הסכם, שכיסתה הכל למעט ירושלים. הם החליטו כי הרגישות הפוליטית סביב הנושא הזה גבוהה מדי, ועדיף להשאירו לשלב שבו תהיה מעורבות אישית של המנהיגים.

המסמך של אגא ומולכו הועבר לקרי, במסגרת תרגיל שמוכר היטב לוותיקי המו"מ: לקיחת מסמך שגובש על ידי נציגים ישראלים ופלסטינים בלתי רשמיים, והצגתו לשני המנהיגים תחת ההגדרה "מסמך עמדות אמריקאי". הרעיון היה שנתניהו ואבו מאזן, שהכירו היטב את המתרחש בלונדון, יוכלו להגן על עצמם מביקורת פוליטית, בטענה שהמסמך שעל בסיסו הם הסכימו להתקדם הוא למעשה מסמך אמריקאי.

נתניהו מילא את חלקו בהצגה. הוא רמז לקרי במספר הזדמנויות – תמיד בעל־פה, אף פעם לא בכתב – שהוא מוכן לקבל גרסה משופצת של "מסמך לונדון", בכפוף לכמה הסתייגויות. בקרב חברי צוות המו"מ האמריקאי יש הערכות סותרות לגבי מידת חשיבות המחווה הזו של נתניהו. רוס סבור עד היום כי ברגעים מסוימים ב־2014, נתניהו "חצה את הרוביקון", והיה מוכן להסכם היסטורי שיכלול פינוי התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית. אינדיק מסויג יותר, אבל גם הוא טוען שנתניהו היה "קרוב לאזור של הסכם אפשרי" בחודש פברואר של אותה שנה. לעומתם, סוזן רייס, שמונתה כמה חודשים לפני כן ליועצת לביטחון לאומי, טענה שההסתייגויות של נתניהו נועדו לרוקן מכל תוכן את "מסמך לונדון", ושנתניהו ניסה להוסיף להסכם תנאים שיבטיחו את דחייתו על ידי הפלסטינים.

אלא שהבעיה הגדולה באמת של קרי התגלתה בצד הפלסטיני. סמוך למועד סיום ערוץ השיחות בלונדון פרסם נחום ברנע את העובדה שמולכו השתתף בערוץ שיחות חשאי באירופה עם אדם המקורב לאבו מאזן. ברנע לא נקב בשמו של אגא והציע במקום זאת שם אחר, של איש עסקים פלסטיני. בישראל לא הגיבו לפרסום, אבל אבו מאזן הצהיר בריאיון שמדובר בפרסום שגוי. "אין שום ערוץ חשאי", הוא טען. "הערוץ היחיד הוא ערוץ השיחות הרשמי בתיווך האמריקאים".

את ההצהרה הזו אפשר היה לפטור כ"כלאם פאדי", אלמלא שתי התפתחויות מוזרות שהחלו להטריד את צוות המו"מ האמריקאי. ראשית, כאשר קרי הציג לראשונה לאבו מאזן את ה"מסמך האמריקאי" בפברואר 2014 בפריז, אבו מאזן התנער לחלוטין מן המסמך, טען שהוא מוטה לטובת ישראל והזהיר כי אם זה מה שיש לאמריקאים להציע, עדיף לסיים את המו"מ באותו הערב.

המסמך שהציג קרי כלל סעיפים שאף מנהיג פלסטיני לא יוכל לקבל – למשל, לא הייתה כל התייחסות לבירה פלסטינית בחלק כלשהו ממזרח ירושלים – והאמריקאים לא הופתעו מתגובת אבו מאזן. מה שכן הפתיע אותם היה עוצמתה, ותחושת הבגידה שהמנהיג הפלסטיני שידר. "זה נראה כאילו זו באמת ובתמים הפעם הראשונה בחייו שהוא רואה את המשפטים האלה על נייר", אומר ל'ליברל' בכיר אמריקאי לשעבר שנכח בפגישה. במבט לאחור, האמריקאים מודים כי הם הקדישו הרבה יותר זמן לליטוש המסמך עם נתניהו מאשר לשיחות עם אבו מאזן, עובדה שעוד יותר העצימה את תחושת הכעס בצד הפלסטיני.

סיבה נוספת לדאגה הייתה שגם לישראלים וגם לאמריקאים לא הייתה שום הוכחה מודיעינית שאגא אכן עדכן את אבו מאזן על פרטי השיחות עם מולכו. אמנם השניים נחשבו מקורבים מאוד, אבל לא הייתה שום עדות לתקשורת כלשהי ביניהם בשבועות המכריעים שבמהלכם סוכם מסמך לונדון.

בחזרה לניהול הסכסוך. סוף דבר

בכיר ישראלי לשעבר אומר ל'ליברל' כי אחת הסברות במערכת הייתה שאבו מאזן ואגא, מתוך מודעות ליכולותיה של ישראל, תקשרו ביניהם דרך אדם שלישי, שהיה נפגש עם עבאס במהלך ביקוריו התכופים באירופה ולאחר מכן היה מעביר את המסרים לאגא. אולם גם לתיאוריה הזו לא הייתה כל הוכחה. האמריקאים החלו לשאול את עצמם בחשש, האם ייתכן שאגא בעצם פועל על דעת עצמו, בלי אישור מאבו מאזן?

דניס רוס דחה על הסף את התזה הזו, וכך עשה גם מייק הרצוג, שהצטרף לערוץ החשאי במהלך 2013. בין אם עבאס ידע או לא, השורה התחתונה הייתה זהה: הוא התכחש לתוצרי המסמך, וגם כאשר אובמה הציג לו גרסה משופרת של ההצעה האמריקאית במרץ 2014, סירב לתת תשובה. זו הייתה נקודת הקריסה של המו"מ. חודש לאחר מכן הכריז קרי רשמית שהשיחות כשלו.

בנובמבר 2014 פורסמו פרטים חדשים על הערוץ החשאי בכתבה של הח"מ במגזין האמריקאי 'ניו ריפבליק'. נתניהו לא הגיב לכתבה, אבל אישים המקורבים אליו דאגו לתדרך עיתונאים אמריקאים שאכן היה ערוץ חשאי, שנתניהו אכן הפגין גמישות היסטורית ושאבו מאזן היה זה שסירב להתקדם בשיחות. חצי שנה לאחר מכן, ערב בחירות 2015, פורסמו פרטים נוספים מתוך הערוץ החשאי ב'ידיעות אחרונות' וב'וואלה'. הפעם נתניהו דווקא מיהר להגיב וטען שמדובר בפרסומים שקריים ומסולפים, שמטרתם להפיל את שלטון הימין. חלק מאותם מקורבים שאישרו את קיומו של הערוץ החשאי בתדרוכים לתקשורת הזרה, מיהרו לתדרך את התקשורת הישראלית שמדובר בעצם במסמך אמריקאי שנתניהו מעולם לא הסכים לקבל.

********************

בשנים שחלפו מאז, כל גיבורי העלילה הוסיפו פרקים חדשים לביוגרפיה שלהם. מולכו הסתבך בפרשת הצוללות ונאלץ להיפרד מתפקיד השליח המיוחד של נתניהו. גם אם התיק נגדו ייסגר, ספק אם יוכל לחזור לייצג את נתניהו בתחום המדיני.

אגא ירד מתחת לרדאר למשך שנתיים, אבל בשנה שעברה פרסם מאמר מונומנטלי ב'ניו יורקר', שבו הכריז על מותה המתקרב של התנועה הלאומית הפלסטינית. המאמר הכיל אזהרה גם לישראל, שלטענת אגא עוד תתגעגע לדרישה להקמת מדינה פלסטינית, כאשר הצעירים ברמאללה ושכם יחליפו אותה במאבק למען אזרחות מלאה וזכות הצבעה לכנסת.

את קרי ואינדיק החליפו הלכה למעשה ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט. ספק אם סיכויי השלום הושפעו ולו במעט מן השינויים הללו. הנתון החשוב יותר הוא שנתניהו ואבו מאזן עדיין איתנו, באותו המקום. המסקנה העיקרית מכל הסיפור היא שהפתרון לסכסוך לא יבוא מוושינגטון, וגם לא מלונדון. הוא תלוי בדבר אחד בלבד: זהותם של האנשים היושבים ברמאללה ובירושלים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook