יונתן שם־אור, ברשימתו "המבחן האסטרטגי: מה ישראל רוצה?" ('ליברל', מאי 2018), העלה דיון ראוי לבירור עומק ביקורתי של סוגיות יסוד: החזון הלאומי שלנו, תפקידי העלייה וההתיישבות, גודלו של צה"ל ומשימותיו. בצדק הציב את שאלת החזון כנקודת התחלה לדיון. בכל מדינה תפיסת הביטחון הלאומי מושתתת על החיבור בין הביטחון הקיומי בממדיו הפיזיים לבין האינטרסים הלאומיים שמעבר לעצם הגנת הקיום. במסמכי היסוד לתורת צה"ל הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי והאינטרסים החיוניים הלאומיים". לכך הקדשתי את ספרי 'מה לאומי בביטחון הלאומי?'.
לפנינו מערכת זיקות בין שתי שאלות המתבררות בכל יום מחדש: הראשונה מקצועית, טכנית כביכול: כיצד מגינים על הקיום? השנייה ערכית: בשביל ולמען מה מתקיימים? מערכת זיקות זו בין הממד המקצועי לבין הממד הערכי מכווננת את התנהלות הממשלה ומשרתי הציבור גם ביתר התחומים. בעוד מדע הרפואה אוניברסלי, מדיניות הבריאות הממשלתית מבטאת ערכים לאומיים. דיון על סל התרופות הוא דוגמה למערכת הזיקות בין הידע הרפואי המקצועי לבין סדר עדיפויות ערכי וחברתי.
שם־אור צודק בהבחנתו ש"לישראל אין חזון, גלוי וקונקרטי. אין לה אפילו דוקטרינה מוצהרת". זה נכון בממד הרשמי הגלוי. בממד הסמוי, לעומת זאת, קיימות הבנות מוצקות למדי. יגאל אלון הסביר מדוע תוכניתו המדינית, שגובשה לאחר מלחמת ששת הימים, לא אושרה בממשלה. "ראש הממשלה אשכול הבין שאם תעלה התוכנית לאישור היא תידחה. הדבקים בארץ ישראל השלמה ידחו אותה כי היא מוותרת יותר מדי. הפוסלים כל סיפוח ידחו אותה כי היא מספחת יותר מדי. לכן התוכנית לא עלתה להחלטה רשמית. בינתיים, בשטח נבנה מפעל התיישבות בבקעת הירדן, בהתאם לתוכנית". זו תמצית ה"פשרה המפא"יניקית".
בכל המדינות המתוקנות קיים פער בין החזון המוצהר והרשמי לבין החזון הסמוי המכוון כמצפן לאומי את משרתי הציבור. זה התפקיד העיקרי של המכללה לביטחון לאומי למשל, המקבצת לשנת לימודים את בכירי מערכות הביטחון ומשרדי הממשלה, ובה הם מלבנים ומפנימים את המצפן הלאומי בממדיו הגלויים והסמויים.
יעקב קדמי, ראש 'נתיב' בתחילת גלי העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה־80, הציג מופת לחובתו המעשית של משרת ציבור לחזון לאומי. כאשר גילה כי היהודים המגיעים מברה"מ אל מחנה המעבר בווינה מעדיפים להגר לגרמניה או לארה"ב, העביר את מחנה המעבר לבודפשט ולבוקרשט מעבר למסך הברזל, ובכך לא הותיר ליוצאי ברה"מ ברירה מלבד עלייה לישראל. רק אז עדכן את ראש הממשלה שמיר וזכה לברכתו. הוא פעל על פי חזון בן־גוריון: "למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" ('כוכבים ועפר', עמ' 32).
המחלוקת ביני לבין שם־אור מתחילה כבר בשאלת היסוד: בשביל מה אנו כאן בארץ ישראל? אין להתפלא שהמחלוקת מתפתחת לגישה שונה בכל יתר סוגיות היסוד כמו עלייה, התיישבות וגודל הצבא.
לטענת שם־אור אנו עדיין מתנהלים כאילו אנו במאבק להקמת המדינה. מדינה, להבנתי, היא ישות מתהווה, כמו זוגיות. מוקמת בכל יום מחדש. בחיכוך מתמיד עם אתגרים חדשים. במאבק שאינו מסתיים לעולם.
.
.
איור: ניר גולן
