fbpx

אימת הדין ועד המדינה // מאת קובי סודרי

0

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, אמות הסִפים של העולם התחתון היו רועדות כאשר היו מגייסים משתף פעולה – עבריין "חבר לנשק" – נגד פושע אכזר. אחר כך רעדו אמות הספים של העולם העליון כשזה קרה גם נגד איש ציבור מנומס. כעת זכינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שבו משתף הפעולה הפך להיות צפוי וברור מאליו כמעט בכל חקירת פשע חמור או פשע רב־משתתפים. השאלה איננה עוד "אם יגויס", אלא רק "מי" ו"מתי".

"אין ברירה", הוא הסבר מרכזי אחד לתופעה. המלחמה בפשיעה המורכבת, ההתמודדות מול עבריינים רבי־עוצמה ונורמות התועלתנות האישית מחייבות תשלום במטבע קשה, לפי מבחן של "מה שווה לנו יותר". או כפי שמוסבר בהנחיות פרקליט המדינה: "ככלל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן, הפיכתו של עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה".

"הרתעה" הוא הסבר חשוב נוסף, המגלם בתוכו תועלת משמעותית. פרקליט המדינה היטיב להסביר זאת לפני מספר חודשים באומרו: "חתימת הסכמי עד מדינה מעבירה מסר חד־משמעי: יידע כל מי שעומד לבצע עבירה – לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם, עוזריכם, או הקרובים לכם ביותר, שלא יסגירו אתכם באחד הימים. (…) ברגע האמת, כל אדם שפשע יחד עמכם, או שהיה מודע למעשיכם – ותמיד יש אנשים כאלה – יכול להפוך לעד מדינה נגדכם".

הראייה המפוכחת הזו של אופני ההתמודדות העכשווית עם פשע, שלא על פי סרגל של "צדק" אלא של "תועלת", מובילה לתובנה אחרת, לא קלה לעיכול אבל מפוכחת בפני עצמה – בסוף, הפשע מנצח. המציאות שבה מערכת אכיפת החוק מוחלת לעד המדינה על פשעיו או עוצמת עין בפני העבירות שעובר מקור המודיעין, ולא פעם גם מוסיפה להם תגמול כספי, רק כדי לקבל מהם ראיות או מידע על עבריין אחר, מעבירה אל העבריינים בפועל ובכוח את המסר שלפיו אפשר לפשוע, כל עוד יש מישהו להעיד עליו. בפרפראזה על דברי פרקליט המדינה אפשר לומר: "חתימת הסכמי עד מדינה מעבירה מסר חד־משמעי: יידע כל מי שעומד לבצע עבירה – לעולם תוכלו לסמוך על המשטרה והפרקליטות. ברגע האמת, העידו על מי שפשע עמכם, ותמיד יש אנשים כאלה, ותיחלצו מעונש".

מציאות הדברים הזו היא בעייתית גם במישור הערכי־מוסרי וגם במישור הפרקטי־תכליתי. מעבר להתלבטויות הבסיסיות אם להימנע מענישת עבריין, מיהו עבריין "שווה" יותר או פחות, ועד כמה יש פערי "שווי" כאשר מדובר בשותפים לעבירות חמורות – מתברר שהשיטה הזו אינה מובילה באמת למיגור הפשע או השרשתו, אלא בעצם להגברתו. עבריינים מבינים ששיתוף פעולה עם הרשויות הוא "פוליסת ביטוח" כנגד העמדה לדין, ובמקרים מסוימים אפילו מקור הכנסה כספי. אין שום צורך לחזור בתשובה אמיתית, אין שום צורך לבחור צד, אפשר גם וגם, הכל עניין של ביקוש והיצע. גורמי אכיפת החוק מצידם הופכים בפועל לשותפיהם ומגיניהם של עבריינים מסוימים על חשבונם של עבריינים אחרים, וכשזה המצב, המרוויחים הגדולים הם העבריינים, לפחות עד השלב שבו עבריין אחר יפליל אותם.

.

הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: עופר וקנין, הארץ

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook