כמו גייזר שמתפרץ בתדירות מדויקת, המצב בעזה שוב מגיע לנקודת רתיחה. בפעם החמישית זה עשור שוב מגיע הפיצוץ. אז לקראת המלחמה הבאה, כמובן "גורלית", "מכרעת", אל מול "איום קיומי"; לקראת עוד הלוויות, עוד שכול, פצועים, נזקים ופיצויים; לקראת עוד התלהמות ועוד סיבוב פוליטי; הנה הלהיטים של מצעד השקרים, מכל הכיוונים – בקרוב באולפנים.
"צריך למוטט את שלטון חמאס / להיכנס בהם אחת ולתמיד"
זו טענת הסרק של מי שרוצה להיראות יותר מאצ'ו מנתניהו. אלא שהימין לא רוצה "למגר" את שלטון חמאס. הוא זקוק לו. הוא מבטיח את המשך הפילוג הפנים־פלסטיני, וגם מונע התמוטטות כללית ברצועה.
"אין לישראל מדיניות ברורה כלפי עזה / לא נבדקו חלופות מדיניות"
זו טענת הכזב של מי שתומכים במלחמות, אך מחפשים להגיד משהו נגד נתניהו – בערך רוב האופוזיציה. גם מבקר המדינה, בדו"ח על 'צוק איתן', נפל בפח הזה. לנתניהו דווקא יש מדיניות, מחושבת להפליא: שימור מצג של עימות מתמיד מול עזה, כמובלעת נפרדת בשלטון חמאס, הוא יסוד מרכזי בעקרון "ניהול הסכסוך" שלו. כלומר, הנצחת ההפרדה בין עזה לגדה המערבית, במטרה למנוע כל התקדמות מדינית מול הפלסטינים.
נדגיש: זו לא עזה, אלה ההתנחלויות. כל הסיפור של עזה בעשור האחרון נועד למנוע מדינה פלסטינית שתחייב פינוי התנחלויות.
"אין פרטנר"
הפירוד בין עזה לגדה מאפשר לטעון ש"אין עם מי לדבר": הפלסטינים מפולגים, והרשות הפלסטינית "לא שולטת אפילו בעזה". אלא שישראל לא רוצה שתשלוט בעזה. בעיניה, האפשרות הזו מסוכנת יותר משלטון חמאס שם.
חוץ מהפילוג שמגביר את יכולת השליטה, עזה, כישות נפרדת, מאפשרת להוציא 2 מיליון פלסטינים מהמשוואה הדמוגרפית והמדינית. ב"ניכוי" תושבי עזה, הפלסטינים מונים "רק" 2.5 מיליון, ולכן "אין" בעיה פלסטינית, אין צורך בהסדר ואפשר אפילו לפנטז על סיפוח יהודה ושומרון. גם חזון "המדינה האחת" של הנשיא ריבלין, שנתפס כדמוקרטי משום שדוגל בהענקת זכויות מלאות לפלסטינים בשטחים שיסופחו, לא כולל את עזה. לכן החזון הזה כוזב.
"המטרה: חמאס מורתע ומוחלש"
אם לא היה חמאס, נתניהו היה צריך להמציא אותו. סיבובי הלוחמה בעזה החוזרים ונשנים מאפשרים לנתניהו לגייס את דעת הקהל, להשתיק את האופוזיציה ולבצר את מעמדו הפוליטי.
"צריך לסגור להם את הברז/החמצן"
שותפות האינטרסים בין ישראל לבין חמאס בקיום של הרצועה כישות נפרדת, מדינית ודמוגרפית, משאירה את המעברים ואספקת הסחורות על סף המינימום הנדרש. משום כך, פעם אחר פעם, מסתיימות כל המלחמות בשורה של "הבנות" והסדרים כלכליים עם חמאס, ואילו הרשות הפלסטינית היא "רשות הטרור וההסתה", שאיתה אי אפשר כמובן לסכם שום דבר.
"אבו מאזן הוא הפתרון"
זו טענת הסרק של התומכים האוטומטיים של הראיס מרמאללה. מחמוד עבאס הוא כבר לא פתרון לכלום. הוא נבחר לתפקידו בפעם הראשונה והאחרונה לפני 13 שנה. השחיתות בגדה עצומה. לישראל חלק נכבד בכך. היא מקיימת את שלטונם של אבו מאזן ומקורביו, ובתמורה הם מקפידים על תיאום ביטחוני והרגעת השטח. זה הדיל.
"צריך להכיר במציאות: חמאס שולט בעזה וצריך לדבר איתו"
כך טוענים אלה שמתוך פיכחון וריאליזם, כביכול, תומכים בדיאלוג עם הכנופיה שהשתלטה על עזה לפני עשור במסע הרג ורצח.
'האחים המוסלמים' מנסים להציג את שלטון חמאס כמודל להצלחה מדינית בדרך להקמת ח'ליפות אסלאמית. שלטון הדיכוי המושחת בעזה הוא ביטוי לכישלון מוחלט של הרעיון הזה. תושבי עזה משלמים על כך מחיר כבד.
"העולם הערבי מזדהה עם העזתים"
צריך לשמוע את קריאות העידוד מארמונות ריאד, קהיר ועמאן על כל מכה שישראל הכתה בעזה, כדי להבין את עומק הצביעות. המדינות הערביות הללו, ובהחלט גם הרשות הפלסטינית, משלמות מס שפתיים לנוכח המצוקה בעזה, אך לא מעוניינות בפתרונה.
ב'צוק איתן' היה אפשר להגיע להפסקת אש כבר לאחר ימים ספורים, על בסיס מרווח נשימה כלכלי לעזה – מה שמלכתחילה היה הסיבה לפרוץ אותה מלחמה, עצירת הכספים לעזה לאחר הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית. אלא שישראל דבקה ב"הצעה המצרית" להפסקת אש, שכל מטרתה הייתה למנוע הפסקת אש. לכן התארכה המלחמה לשבעה שבועות. למצרים ודאי שלא היה אכפת שהאינטרס הפוליטי שלה נגד חמאס עלה בחייהם של 73 ישראלים ויותר מ־2,000 פלסטינים.
"מחבקים את תושבי העוטף"
בטח, ברור, ואחרי שהמבצע/מלחמה נגמרים, שוב שוכחים מהם ומשאירים אותם להתמקח על השיקום ולרדוף אחר הפיצויים.
אז מה אתה מציע? מה צריך לעשות?
קודם כל לחדול ממדיניות נתניהו המוצהרת של "ניהול הסכסוך" או "שימור המצב הקיים". זה המפתח. את הסכסוך הזה לא ניתן "לנהל" ולא ניתן "לשלוט בגובה הלהבות" שלו. הוא נפיץ וקטלני. לכן צריך לנסות לפתור אותו. היעד צריך להיות שילוב מלא של עזה בפתרון שתי המדינות, כחלק מהמדינה הפלסטינית.
כאשר זו תהיה נקודת המוצא יהיה אפשר להתקדם במספר אפיקים, במקביל: הכנסַת ושיתוף הרשות תחת הנהגה חדשה, הענקת מרחב גיאוגרפי ומדיני לקידום כלכלי ואנושי, הרחבת הסיוע הבינלאומי ופיתוח תשתיות יסוד. אלא שבינתיים לכולם מתאימה עזה מורעבת, מסוגרת, שמדי פעם מתפרצת, ואז מוכה שוב, וחוזר חלילה. לכולם זה מתאים – חוץ מלתושבים משני צידי הגבול המדמם.
.
.
צילום: Getty images IL, Momen Faiz
