השדים של טראמפ // הטור של נדב איל

0

יום בצמוד למועד יציאת גיליון זה של 'ליברל', אם ירצה השם וירצו שני השמות הגדולים קים ג'ונג־און ודונלד טראמפ, ייפגשו שני האישים האלה בסינגפור. לומר עליהם שמדובר בדמויות יוצאות דופן יהיה האנדרסטייטמנט של המאה. עבור השניים האלה ממש הומצא ביטוי באנגלית, Mercurial – כספיתי, ותכליתו להסביר תפניות מהירות כברק, קיצוניות ככספית.
הנשיא האמריקאי הסביר לנו – בגילוי נדיר של יוניות מפליגת לכת – שהפגישה ב־12 ביוני היא רק תחילת התהליך. שדבר לא ייחתם בשלב זה (טופס שחרור מאחריות: הדברים נכתבים ב־1 ביוני והכותב לא לוקח אחריות על שום תפנית מהירה בעמדתם של קים וטראמפ, אנשים שמשנים את דעתם בקצב של שעון אטומי). לקראת האירוע הזה, כמה דברים שלמדנו על טראמפ בזירה הבינלאומית מאז שנכנס לתפקידו לפני כמעט שנה וחצי.
1. לטראמפ חשוב לעמוד, או להיראות כאילו הוא עומד, בהבטחות הבחירות שלו – יותר משיקולים של אינטרס לאומי. אצל טראמפ אין "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הנשיא האמריקאי הבטיח מלחמת סחר, ומקיים. הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים, ועושה זאת. הוא התבטא בקמפיין נגד בעלות הברית של אמריקה, והנה הן כמעט כולן (לבד מישראל) בעימות כלשהו איתו. במהלך הקמפיין נפוץ הניתוח המבריק: "אתם לוקחים אותו מילולית, אבל לא ברצינות. אנחנו, הבוחרים שלו, לוקחים אותו ברצינות, אבל לא מילולית". ובכן, שני הצדדים טעו. את טראמפ צריך לקחת גם מילולית וגם ברצינות. יש לו קושי אדיר לדחות את הסיפוקים של מימוש ההבטחות האלה; הוא איננו רוצה לפעול לפי תוכנית עבודה סדורה ולהתנפל על כל נושא בטווחי זמן שונים. הבית הלבן שלו נמצא כל הזמן בקרב על מימוש – או מראית העין. החומה במקסיקו, בשלב זה, לא קמה. טראמפ מנסה לתת תחושה שזה אוטוטו יקרה. הדימוי חשוב מהמעשה כאן.
2. הדימוי הוא הנקודה. טראמפ יודע יפה לעצב מחדש את השיחה. התחלנו בפירוק מנשק גרעיני מיידי, ללא תנאים, ניתן לווידוא, מול צפון קוריאה. אלה מילים של הנשיאות האמריקאית – רשמיות וברורות. אך לפתע, בפוטו־אופ לפני חודש, אמר טראמפ כי "קים יקבל ערובות לשלטונו". זה היה רגע שבו ויתר על "ללא תנאים מוקדמים". בהמשך הודיעה פיונגיאנג על השמדת אתר ניסויים גרעיניים. ארה"ב דרשה וקיבלה התחייבות שיוכנסו למקום מומחים. במקומם, הכניסו הקוריאנים עיתונאים. זו הייתה אחת הסיבות לביטול של הפסגה בשעתו. חלפו מספר ימים וזו חזרה אל השולחן. פוף, נעלם נושא הווידוא. נשאר הביטוי "מיידית". טראמפ אמר בסוף מאי שהפסגה ביוני היא התחלה בלבד. בהחלט לא נשמע (ומי יודע, אולי עוד יבטל או יתעקש) כאילו הוא ממשיך לעמוד על פירוק מיידי. הנשיא בעצם אמר: אנחנו מבינים שזו תהיה דרך ארוכה. כשלעצמה, אמירה אחראית, פשרנית, כזו של מנהיג הרואה את רוחב היריעה ומוכן לוותר על מיידיות. אבל מפיו של טראמפ, בנסיבות שבהן עד לפני כמה ימים נאמרו זמירות שונות לגמרי, זה נשמע, בפשטות, כמו שליפה.
באותו אירוע אמר טראמפ כי קיבל "מכתב נחמד מאוד" מהמנהיג קים ושאל את התקשורת, רטורית, אם ירצו לראות אותו. שמונה דקות מאוחר יותר, באותו אירוע ממש, הוא אמר שטרם פתח את המעטפה. בעולם אחר, אבוד והרוס, הסתירה הזו הייתה מעוררת דיונים נמרצים באולפנים ומלווה אותו עד תום כהונתו. אבל זהו עידן טראמפ. מושכים בכתפיים וממשיכים הלאה.
3. טראמפ עוסק באורח אקטיבי במלחמת התרבות. הוא איננו רואה זאת כך. עבורו ועבור תומכיו, התקשורת והאליטות האמריקאיות מעולם לא הסכימו לתוצאות 2016. באמצעות חקירת הקשרים עם רוסיה ממשיכה "המדינה העמוקה" לנהל את מלחמתה בטראמפ, קונספירציה אפלה של מנגנוני כוח אימתניים. אך יש פה סתירה מובנית. בעולם שבו טראמפ הוא נשיא ארה"ב, כל הקונספירציות הוכחו כאוויליות. אם האיש הזה – על נאומיו המתגרים נגד סחר חופשי, האיום לפרקים על מעורבות אמריקה בעולם, התאגידים הגדולים שחוששים מנחת זרועו – נבחר ונותר הנשיא, מי יכול להאמין בכלל בקונספירציות? הרי האל"ף־בי"ת של עולם כזה, הנשלט מאחורי הקלעים, היה צריך לסכל את בחירתו.
טראמפ איננו רואה את הסתירה הזו. החוויה המיילדת של משטרו היא חקירת הקשרים עם רוסיה. זה מה שמעסיק את הנשיא חלק נרחב מהזמן. על כך הוא מצייץ. ויחד עם תחושת הדחייה של האליטה האמריקאית (הן השמרנית והן הליברלית) נוצרת מציאות של מלחמה תרבותית מוכרת מאוד לקורא הישראלי. רוזאן בר מול קת'י גריפין. הנשיא אומר על מסתננים שהם רוצחים, סליחה, רק על חברי כנופיית MS-13.
הדמוקרטים אומרים שהנשיא מסית, הנשיא מצייר אותם כמגינים גדולים של רוצחים. אנחנו לא מגינים על הכנופיה, מתגוננים הדמוקרטים. פתאום יש עוד ידיעה – משהו אחר קרה. אולי מולר מתכוון לקרוא למישהו לעדות. לא, זו ABC. היא מורידה את 'רוזאן', אבל לטראמפ ממש לא אכפת; הדימוי הוא הכל. הוא דורש התנצלות על כל הפעמים שעלבו בו ברשת. בין לבין יש את ממוריאל דיי – הזווית של הנשיא בציוצו היא הדרך שבה האמריקה שלו הייתה מוצאת חן "בעיני הלוחמים". הדמוקרטים הולמים, טראמפ מכה במקום אחר. אין דרך להתכונן, לתפוס או לשלוט במעגל החדשות הזה.
4. נעלמה אמריקה של עבודת הצוות, של המנגנונים הגדולים, אמריקה של צוותי החשיבה הטובים בעולם והאנשים המבריקים המקיפים נשיא, כל נשיא. טראמפ טרם אייש רבות מהמשרות בבית הלבן, ומתברר כי רבים מהעובדים שם מחפשים עבודה, לפי התקשורת האמריקאית. אתם מכירים את הקונספט הזה שהמערכת תשייף את הנשיא, כל נשיא, ותהפוך את שוליו לרכים בקצוות ומתאימים היטב למסורת של קלינטון או רייגן? הקונספט מת. ראש הסגל של הנשיא עזב. האסטרטג הראשי פוטר. מזכיר המדינה ראה את הדלת. היועץ הראשון לביטחון לאומי הואשם בעבירות חמורות, השני פוטר ואנחנו כרגע בשלישי. הדובר חוסל ציבורית ועזב. מי שחיסל אותו היה טראמפ. התובע הכללי ג'ף סשנס ישן בלילה וחושש מעוד "פוש" המודיע על ציוץ של הנשיא נגדו. עבור טראמפ, סשנס הוא ספחת, קדחת. המטרה היא להיפטר ממנו – הכל בשל חטאי החקירה עם רוסיה – אבל סשנס נאחז בקרנות המזבח.
ומעל למצב המעורער הזה באורח מוחלט מרחף צל כבד, עמוק, גורם יציב למדי ביקום עמוס בחורים שחורים – התובע המיוחד רוברט מולר. מולר הוא תמצית החרדות של טראמפ, המושא המוחלט של הפחד; אמריקה של הדור הישן, היסודי, העל־מפלגתית. מולר שהלך להילחם בווייטנאם, בשעה שטראמפ התחמק באמצעות בעיה בכף הרגל. מולר שאיננו עוצר, שכבר הגיש כתבי אישום ופשט על משרדו של עורך הדין האישי של טראמפ. זו, בסופו של דבר, השאלה הגדולה של הממשל כולו, הלחש המרתיע שמעיר את הנשיא ומשפחתו באימה: מה יש למולר, מה השיג מולר, מה הוא יכול לעשות לנו. ואפילו השאלה הזו, אם חושבים עליה, קצת מופרכת ומוגזמת, גרוטסקית כמו הממשל כולו. הרי לכל היותר מולר יכול לומר שיש בסיס להעמיד לדין את הנשיא, אבל ממילא הנשיא יישפט בידי בית הנבחרים והסנאט – היכן שאין רוב להדחה וספק אם אי פעם יהיה. ובינתיים העולם נוהג כמנהגו, טראמפ נשיא.
.
הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת. רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
.
צילום: הבית הלבן

שתף