התרגלנו – על השרידות הפוליטית של נתניהו וחמש הנחות יסוד // הטור של ירון דקל

0

לקראת סוף ינואר 2017, אי אז שנדמה לפני נצח נצחים, היה מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב רוני אלשיך, איש בשורה. בשיחה עם כתבים על חקירות ראש הממשלה אמר את המשפט, שוודאי ירצה לשכוח: "הגענו לחקר האמת, אנחנו יודעים מה היה. אנחנו נותנים פוש, תוך כמה שבועות נסיים את החלק שלנו".
מאז הספיק רב־ניצב אלשיך לפזר עוד כמה אמירות תמוהות, שלא תמיד נמצא להן בסיס עובדתי, אבל המועד ההוא, ינואר 2017, נמצא במקום גבוה בין אמירותיו הלא ממש אחראיות של האיש המופקד על משטרת ישראל. נכון להיום, איש אינו יודע מתי תסתיימנה חקירותיו של ראש הממשלה, ואיש אינו מוכן להתנבא. מה שכן ברור הוא שבציבור פשטה תחושת עייפות מהעיסוק בפרשות. תיקי 1000, 2000 וגם 4000 הפכו בעיני רבים לסלט אחד גדול, ערבוביה של חשדות, עדים, רעש תקשורתי מחריש אוזניים, והרבה מאוד מידע אינטרסנטי, ספינים ודיס־אינפורמציה. רק לאחרונה החלה המשטרה לעסוק בהשלמות החקירה, לאור עדותו של עד המדינה ניר חפץ, שפתח מחדש את תיקי 1000 ו־2000. היועץ המשפטי לממשלה כבר אותת שאינו ממהר, ושאם התיק אינו מבוסס דיו, מצידו שימשיכו לחקור. ייקח כמה שייקח.
כדי להעריך לאן כל זה הולך, צריך לצרף לעובדות הבסיס האלה כמה הנחות.
ההנחה הראשונה: האמירות של שוחרי טובתו של נתניהו שהחקירות לא פגעו בתפקודו, מקבלות מדי יום חיזוקים. נתניהו לא רק מפגין שליטה במצב, אלא אף מצליח להוביל מהלכים אסטרטגיים. לא רק תחזוקה שוטפת של ממשלה, הרבה יותר מזה. נתניהו הוכיח שכוחו במותניו, ובשורת מהלכים דרמטיים צרב את התודעה של הישראלים שהוא עושה היסטוריה. השואו הטלוויזיוני שביים בהצגת החומר המודיעיני שסוכני המוסד סחבו מתחת לאפם של האיראנים, העברת שגרירות ארה"ב לבירה, ביטול הסכם הגרעין על ידי טראמפ ומהומות הנכבה ברצועה שהסתיימו בימים הראשונים שלהן ללא נפגעים ישראלים – חיזקו מאוד את נתניהו מול כל יריב פוליטי פוטנציאלי. לא פלא שהוא הרשה לעצמו להסתחבק עם הכוכבת הישראלית החדשה, נטע ברזילי, בתנועת התרנגולת המפורסמת, שהעלתה חיוך בעיני כל מי שצפה בו. ונתניהו אינו ידוע כבעל חוש הומור מחודד, במיוחד לא בנוגע לעצמו.
ההנחה השנייה: בכל סדר יום מדיני־ביטחוני, ראש הממשלה גובר על יריביו. מאז ומעולם היה זה ה"פורטה" שלו. ביטחון ויחסים בינלאומיים הם תמיד אזור הנוחות, וכשהוא יוצא משם, כמו למשל במחאה החברתית של 2011, הוא עשוי למצוא עצמו בנחיתות. הצרה של יריביו הפוליטיים היא שאין להם יכולת אמיתית להתמודד מול ניסיונו עתיר השנים של נתניהו, ודאי לא מול מה שנתפס כהצלחות מסחררות במגרש הבינלאומי. הצרה היותר גדולה, מבחינתם, היא שאינם מציבים לו, בשלב זה, שום סדר יום חלופי. תחרות דברי השבח שהעתירו לפיד, גבאי והרצוג על נתניהו הרימה גבות אפילו אצל יריביהם. למגינת ליבו זקוק יאיר לפיד להסתמך על יעקב ליצמן ומשה גפני ולקוות שיחוללו משבר כלשהו, על מנת שיוכל להרים את הכפפה ולהציב סדר יום מתחרה.
ההנחה השלישית: השחיתות אינה מנוף פוליטי. ישראל מודל 2018 אינה מודל 1977, וגם לא מודל 1992. בזמנם, הריקבון והשחיתות הניבו דיבידנדים לאופוזיציה. "מושחתים נמאסתם" הייתה סיסמה קליטה בבחירות 92' שבהן ניצח רבין את הליכוד. מאז, אין לסיסמה הזו מספיק אוהדים. לא בכדי מתקשה אלדד יניב, ראש האופוזיציה הנלחמת בשחיתות, לגייס את ההמונים. לסחורה הזו, נרצה או לא, אין הרבה קונים. אופוזיציה שתנסה לנהל על כך את קמפיין הבחירות שלה כנראה תפסיד. מספר הנחקרים החשודים במעשי שחיתות אינו גורם לצחנה ציבורית מוגברת. או, עד כמה שעצוב לומר, התרגלנו לריח.
ההנחה הרביעית: נוגעת ללוח הזמנים הסופי של היועץ המשפטי, הד"ר אביחי מנדלבליט. מבחינתו של היועץ אין לחקירה הזו מועד סיום, אפילו לא מועד סיום משוער. לכל זמן, ועת לכל חפץ. מנדלבליט נוהג כמי שזמנו בידו. הוא הפגין זאת בפרשה האינסופית המכונה "מעונות ראש הממשלה". ממש "הסיפור שאינו נגמר". הנה חישוב פשוט: לאחר שהמשטרה תשלים חקירותיה בחודשיים הקרובים, יידרשו ליועץ חודשיים־שלושה לדון בתיקים השונים כדי לגבש החלטה עקרונית על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע. כלומר, ההחלטה אם להגיש כתב אישום תתקבל אחרי חגי תשרי, אי שם לקראת סוף השנה. מנדלבליט כבר אותת שפניו להגשת כתב אישום, כשסמך ידיו על ההחלטה למלט מאימת הדין שלושה עדי מדינה – ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ. יהיה זה מוזר אם יחליט היועץ שהחשוד העיקרי בתיק ייצא ממנו פטור בלא כלום. הנה המשך חישוב לוח הזמנים: בסוף השנה יחליט היועץ על הגשת כתב אישום ויקבע שימוע שלושה חודשים לאחר מכן. לא ניפול מהכיסא אם פרקליטי נתניהו יבקשו ארכה בת שלושה חודשים, והופ – הגענו ליוני 2019. לאחר השימוע יזדקק היועץ המשפטי לתקופה נוספת (אולי חודשיים־שלושה נוספים של דיונים) לגיבוש החלטה סופית, והנה חלפה עברה לה גם שנת 2019.
הנחה אחרונה: קלה וטריוויאלית, שבמהלך הזמן הזה יתקיימו בחירות. אם יוקדמו ואם לאו. גלגלי הצדק טוחנים כה לאט, שנתניהו יכול להתמודד שוב ושוב. את הקלפים של הקדמת הבחירות הוא שומר אצלו, וכל ניחוש – ראוי.
*****
מכל ההנחות עולה בבירור תמונה אחת: נתניהו כבש את הזירה הפוליטית באופן דומה לזה שאריאל שרון עשה זאת לפני עשור. שרון כבש את המרכז, ונתניהו את הימין. לפני 13 שנה ישראל הייתה מרכז, ועתה היא ימין. שרון הצליח בשל מהלכים דרמטיים שביצע – השבת הביטחון, הדברת האינתיפאדה השנייה והתנתקות מעזה. נתניהו – בזכות הכריזמה, הרטוריקה ושליטתו המופלאה במדיום הטלוויזיוני וברשתות החברתיות. חוץ מזה, הציבור הישראלי כבר השתכנע שבבית הלבן יושב גרופי של ראש ממשלת ישראל.
בהיכנסו לשנתו העשירית ברצף כראש ממשלה, נתניהו קרוב מאי פעם לשבור את השיא של כל הזמנים ולעבור את דוד בן־גוריון שכיהן בתפקיד 13 שנים וחודשיים. עם תחילת השנה הרביעית לכהונת נתניהו, מתמעטים והולכים אלה השואלים את עצמם איך זה שראש ממשלת ישראל, שהמשטרה המליצה להעמידו לדין בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, עולה כפורח בסקרים? ואיך זה שאמות הסִפים לא זעו והאדמה לא רעדה? לתומכיו של נתניהו התשובה הרי ברורה: הוא פשוט ראש ממשלה מעולה, ושום חקירה, מפכ"ל או יועץ משפטי לא יצליחו לשנות זאת בעיני עם ישראל. תשובה אפשרית אחרת היא שפשוט התרגלנו. ותחושת ההרגל הזו, היא כוחו הגדול של נתניהו.

.
הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת. רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.
צילום: חיים צח, לע"מ

שתף