fbpx

לחם וצעצועים // הטור של יעל אפטר

0

אלפי האנשים שהתקבצו בכיכר רבין לחגוג את זכייתה של נטע ברזילי וישראל באירוויזיון, יצרו מחזה נדיר במקומותינו. שמחה מתפרצת כזו, מהלב הפועם בקצב השיר 'Toy', לא מוכרת כאן. בטח שלא כזו שאינה מלווה בשמחה לאיד על הפסד של מישהו אחר, או באנחת רווחה של הישרדות. סתם שמחה, של יום חול, בלי מלחמה או בחירות, בלי משחקי כוחות.

במדינה שבה יש הרבה יותר סקנדל מפסטיבל, ושלא מורגלת בהצלחות אזרחיות בינלאומיות, כמו בכדורגל למשל, ההתקבצות הספונטנית כל כך הזו נראתה כמו נמצאת בחיים אחרים, מקבילים לאלו שלנו, שלא פוגשים אותם בשום נקודה על הרצף.

אפילו בשם השיר כבר יש רמז לכך שאין הוא באמת חלק מחיינו. "צעצוע" מוגדר בוויקיפדיה כ"חפץ שניתן לשחק איתו לצורך הנאה או פיתוח מיומנויות שונות, לרוב ללא הפקה של עשייה תכליתית". והלוא רוב חיינו כאן הם חיי עמל, חיים של עשייה. של קיום, של מאבק, של קרב. מה לזה ולחפץ שאין בו מכל אלו? במהלך השנים גם השירים שידרו את אותה תכליתיות קיומית והמשיכו, בלחן קליט יותר או פחות, את הנרטיב הפרקטי: נבנה, נסלול, נתגייס וננצח. ובכל דור ודור, כאשר קם עלינו יוצר חדש עם שיר שלא משרת את המיתוס הזה, הוא זכה תחילה לשלל גבות מורמות מהדור הקודם, בין אם זה 'המגפיים של ברוך' או 'טודו בום': אם אין שם גאוות מולדת – זה לא שיר ישראלי ראוי.

והנה, בשמלה ורודה זוהרת ושתי קוקיות מגולגלות, ילדה יחידה ותמה איפשרה לנו לשאול: למה? למה אנחנו כל כך מפחדים מהשמחה של עצמנו. למה קפיצות התרגשות לבריכה בכיכר העיר מלוות ברגשות אשם, כאילו כל קופץ מותיר מאחוריו יהודים עצובים שצריכים לשרוד אי שם באיזשהו זמן ומקום בעולם. שרשרת רגשות האשמה על השמחה מוטמעת בנו עמוק כל כך, שלא ניתן להתקבץ מול מזרקה בלי לחשוב על כל אלו שאינם יכולים לעשות זאת, כי הם מגינים עלינו כעת או הגנו עלינו בעבר. איכשהו קרה שהפחד ארוך השנים הזה מהשמחה השאיר אותנו רק עם השמחה לאיד. כי רק אז זה בסדר: זה לא באמת התפרצות גיל אזרחית, אלא קרב הישרדות בפני עצמו – שבו אתה מביע חוסר אמפתיה ליריב שהפסיד לך. ועל פי ספר הכללים הלא כתובים של יהודים וישראלים לאורך השנים, שמחה כזו באה במנה מדודה לצד זעם וחרון אף, והיא מותרת לכל איש ואישה.

אבל מה קורה כשסתם שיר, לא על "בית חלומותיי" אלא בקושי על בית בובות, בכל זאת מוציא מאיתנו אושר כזה? אז אנחנו מפחדים שהשתעבדנו לשיכרון החושים של התענוג, והנה עוד רגע נשכח למה התכנסנו פה (לסבול, כמובן).

כי אם השלטון ברומא דאג בשלב מסוים לסמם את נתיניו בלחם ושעשועים, הרי שאותנו מאלחשים כבר דורות בלחם ופחדים. בלעדיהם, אנו עלולים לשכוח שאנחנו במאבק, שאנחנו בפרק בלתי נגמר של הישרדות – שאנחנו יהודים.

אז תנו לעמים אחרים ריקודים בכיכרות, קפיצות למים ושירה מתפרצת עד אור הבוקר. לנו תשאירו פנס רחוב בודד, ואנחנו כבר נשרוק בשקט מארש צבאי לבד בחושך.

.

הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: דודו בכר, הארץ

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019