זה היה אמור להיות סיפור הצלחה. האיש שהגיע משום מקום וכבש את מפלגת העבודה כנגד כל הסיכויים. בעצם, כנגד שועלים פוליטיים ממולחים ומנוסים ממנו. היו לו נתוני פתיחה טובים: הוא נבחר בסערה למפלגה שהפגינה צימאון לדם חדש, הביא איתו רקורד ניהולי מרשים של חברה גדולה והתפטרות ערכית מממשלת נתניהו, דבר שלא קורה להרבה שרים. ובעיקר שידר שהוא רוצה, ויודע, לעשות זאת אחרת.
רק שמאז, התעקש לעשות טעויות.
זה כבר קרה להם פעם. ראש העיר חיפה, שהתמחה בעיקר בפוליטיקה מוניציפלית, ולפני כן משך עשרות שנים שימש בתפקידי פיקוד רבים בצה"ל, עשה זאת במקום שאחרים לא הצליחו. אלוף במילואים עמרם מצנע התמודד מול השועלים הפוליטיים המשופשפים פואד בן אליעזר ז"ל וחיים רמון, וכבש את המפלגה הכמהה לרענון. הוא הוביל אותה בגאון לאופוזיציה לממשלת שרון, ובסופו של פרק פוליטי קצר פרש מהפוליטיקה.
האם אבי גבאי הוא עמרם מצנע מודל 2018?
יו"ר מפלגת העבודה הגיע לתפקידו בתפיסה של מנהל, לא של פוליטיקאי. הוא לא חרש את סניפי המפלגה כמו עמיר פרץ, לא הגיע לכל ברית, חתונה או הלוויה של חברי מרכז כמו יצחק הרצוג, גם לא הפיק סרטונים מושקעים כמו אראל מרגלית. משנכנס לתפקידו אמר לרבים שלדעתו מדינת ישראל זקוקה בעיקר למנהל מוכשר, שהיא סובלת מכשל ניהולי הפוגע בתפקוד הממשלה. עמיתיו לצמרת המפלגה הביטו בו בחשדנות. מניסיונם, שאינו קטן, אין די בניהול. מה לעשות, פוליטיקאי צריך להבין גם פוליטיקה. יצחק רבין המנוח למד זאת על בשרו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, כשהגיע אחרי ניהול צה"ל, על כנפי ניצחון צבאי, אך ללא הבנה בפוליטיקה. בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, אחרי סטאז' ארוך, מפרך וקשה, כבר לא התבייש לעסוק בפוליטיקה, ואף שלא התיימר להיות ממולח ובקי כמו פרס, הקיף עצמו באנשים שנושמים וחיים פוליטיקה. שמעון שבס כמשל.
******************
מהיום הראשון הפגין אבי גבאי תכונה שפוליטיקאים לא תמיד מתברכים בה: שתוכו כברו. הוא אומר את מה שהוא חושב באופן ישיר ואינו בובה של יועצי תקשורת. הוא מדבר לציבור ללא מסננים. זו בדיוק גם הייתה הבעיה. לאותנטיות היו מחיר ואפקט על מעמדו הציבורי, ועל מפלגתו, וזה כבר מסוכן. במהרה חטף גבאי לא מעט, אחרי שתמך בהמשך קיומן של התנחלויות, לאחר חזרה על אמירת נתניהו ש"השמאל הוכיח שהוא שכח מה זה להיות יהודים" ואחרי שהכריז על תמיכתו בחוק גירוש המסתננים. לא רק לנתניהו יש "בייס". גם לגבאי ולמפלגתו. והבייס שלו עבר מהרמת גבה להשתאות, התמרמרות. ולהפניית עורף פוליטית. גבאי כבר מבין ששגיאתו הגדולה הייתה הדהוד דברי נתניהו. למנגינה הזו הבייס לא היה מוכן להאזין.
ממרום סקרי 24 מנדטים לאחר בחירתו, החלה הירידה ונוספה סדרת ההתבטאויות שהרחיקה ממנו את בכירי המפלגה. ח"כ שלי יחימוביץ' עוד ניסתה תחילה להגן עליו, אבל גם קולה הלך ונחלש, עד שגווע. גבאי צלל בסקרים, לפיד המריא.
הוא מקפיד לשדר אופטימיות. גם אחרי סקר שהצביע על ירידה של המחנה הציוני לעשרה מנדטים, הוא נותר האופטימי היחיד. הוא חיזר במרץ אחרי הקלף החזק שמסתובב על סיפה של המערכת הפוליטית – בני גנץ – עד שהבין שלפני שיוכרזו הבחירות, גנץ לא יקפוץ לבריכה.
אבי גבאי הוא איש חרוץ. הוא חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה. מגיע גם לערים הנחשבות מעוזי ליכוד. הבעיה היא שבפוליטיקה לחרוש את הארץ זה לא מספיק. הוא גם מרבה להופיע בתקשורת. הצרה שלעיתים נשמע שהוא לא מתכונן לריאיון. על השקעה וכוונות טובות לא מחלקים מנדטים. בחלוף כמעט שנה מבחירתו, אין למפלגת העבודה ולעומד בראשה סדר יום, אג'נדה, משל עצמם. גבאי מוצא עצמו נגרר אחרי סדר יום שקובעת הממשלה, ולעיתים משתרך אחרי יש עתיד, או מרצ, רחמנא ליצלן. להגנתו יטען גבאי שכבר שני עשורים, מאז נפרד אהוד ברק מראשות הממשלה, אין למפלגת העבודה אג'נדה ברורה.
במושב החורף בלטה העובדה שגבאי אינו חבר כנסת. הוא לא יכול היה להתייצב מעל הדוכן ולהתקוטט עם נתניהו ואנשי הליכוד, מה שיאיר לפיד עושה מעת לעת. העובדה שהוא שחקן חוץ הייתה בעוכריו.
******************
גבאי יכול היה, למשל, להקים לצידו פורום של ראשי המפלגה לשעבר: יחימוביץ', הרצוג, פרץ, יחד עם ציפי לבני. נכון, שום יו"ר מפלגה לא אוהב במיוחד להתייעץ עם קודמיו. אבל יושב ראש שאינו פוליטיקאי יכול אולי לנסות להתגבר על הרתיעה הטבעית ולשמוע אותם יותר. גבאי אמנם נועד עם כל אחד מהם בקביעות בארבע עיניים, אבל לבני־שיחו הוא נותן את התחושה שהוא לא באמת מתייעץ. לבד אולי מיחימוביץ' שגם תמכה בו פומבית בבחירות. בפרשת הקדמת הבחירות על רקע חוק הגיוס הם כבר עשו לו תרגיל וכפו עליו לזרום איתם. גבאי חשב לתומו שאופוזיציה חייבת להסכים לבחירות מהר ככל האפשר. עמיתיו למפלגה חשבו אחרת לאור הדשדוש בסקרים. ידם הייתה על העליונה.
כשנתניהו מאותת בכל שני וחמישי על אפשרות להקדמת הבחירות, לנוכח סקרים המחמיאים לליכוד ולקואליציה הנוכחית, יש המצפים בעבודה שאבי גבאי יחשב מסלול מחדש, אולי משהו דרמטי שיציל את מפלגתו. גבאי מאמין שאם יהיה לו עוד אוויר לנשימה יצליח לשכנע את בוחרי העבודה המאוכזבים לחזור הביתה. לזכותו של היו"ר הנוכחי ייאמר שאינו מרים ידיים, גם כשהבכירים אינם מגבים אותו וגם כשהסקרים אינם מלבבים.
בעבודה יש מי שנזכר באברהם פורז. יו"ר שינוי בשנות ה־90, שראה איך המנדטים שלו בסקרים הולכים ואוזלים, והחליט בצעד נועז ולא שגרתי לפנות את מקומו לטובת טומי לפיד המנוח. התוצאה הייתה הכפלת הכוח של שינוי, וכעבור זמן זינוק ל־15 מנדטים. המהלך הוביל את פורז לתיק הפנים ואת לפיד לתיק המשפטים. יש מי שטוען שאם יפַנה אבי גבאי את מקומו לאחד הרמטכ"לים שבחוץ, בני גנץ או גבי אשכנזי, יהיה זה לא רק מעשה הרואי שכמותו לא קיימים בפוליטיקה הישראלית – אלא עשוי להיות חבל הצלה של ממש. אבל גבאי לא שם. הוא מאמין שכשהוא חושף את הרקורד שלו לאנשים שאיתם הוא נפגש, הוא מצליח לשכנע. לצערו אי אפשר להיחשף באופן אישי למצביעים כולם.
אם ראשי העבודה יבואו ויתבעו ממנו יחדיו להניח את המפתחות – ספק רב. ולו בשל העובדה שכמעט כל אחד מהם היה שם וישמח לחזור לתפקיד. כרגע האג'נדה שהוא מנסה לפתח היא "הצלת הדמוקרטיה". לא בטוח שזה הקלף הפוליטי הנכון. שזה אותו "אס" שמגייס מצביעים. אבי גבאי, כרץ מרתון חובב, יהיה חייב כנראה למצוא אג'נדה משמעותית לרוץ איתה. למצוא, ומהר.
.
.
צילום: אליהו הרשקוביץ, הארץ
