fbpx

גאווה ודעה קדומה // הטור של הלל גרשוני

0

בחיפוש בגוגל מופיע צימוד המילים "גאווה ישראלית" 88,200 פעמים. אנחנו גאים בישראלים שזכו בפרס נובל; אנחנו גאים בישראלים שזכו להישגים משמעותיים בתחום הספורט; אנחנו גאים בהמצאות של חברות ישראליות וגם של ישראלים בחברות זרות; אנחנו גאים בזמרים, שחקנים, דוגמנים ואסטרונאוטים ישראלים שהגיעו לזירה הבינלאומית. העובדה שמישהו שיש לו אותה תעודת זהות כמו שלנו הגיע להישג, ממלאת את ליבנו בגאווה ואת כותרותינו בהתפארות.

נשאלת השאלה, למה בעצם? מה ההיגיון בהתגאות בהישג של מישהו שלא פגשנו מעולם, שאינו קרוב שלנו ושלא אנחנו גידלנו וטיפחנו? רק בגלל שאנחנו ישראלים?

בנדיקט אנדרסון כינה את הלאומיות "קהילה מדומיינת". בניגוד למה שרבים (תומכים ומתנגדים) סבורים, הכינוי אינו כינוי גנאי. להפך – אנדרסון אמר שהוא מחבב את הלאומיות, בשונה מאחרים שכתבו עליה כקונסטרוקציה מאוחרת. קהילה מדומיינת הוא פשוט תיאור אובייקטיבי: בקהילה רגילה, כזו "של פעם", כל אדם מכיר את שכנו ואת רעהו. אנחנו פוגשים אנשים מדי יום, וקשרי הרעות וההזדהות איתם באים באופן טבעי. בלאומיות, כמו גם בדת, הקהילה מקבלת ממדים אחרים לגמרי: אנחנו מפתחים הזדהות עם אנשים שמעולם לא ראינו. זו קהילה, כי יש לה מאפיינים דומים לקהילה קטנה, אבל היא מדומיינת: את רוב החברים בקהילה לא פגשנו ולעולם לא נפגוש.

אנחנו מתגאים בישראלים משום שאנחנו משתמשים ברגשות הטבעיים שלנו כלפי המשפחה והחברים כלפי לאנשים זרים. הקרבה שלנו לבני הלאום שלנו פירושה, תמיד, פחות קרבה לאחרים. אם אתה מזכיר בחדשות אירוע בישראל אבל לא אירוע דומה בחו"ל, או אם יש אסון בחו"ל ואתה ממהר להודיע ש"אין ישראלים בין הנפגעים".

מכאן, שבבסיס הקהילה המדומיינת יש אפליה, והיא פורטת על מיתרי שוויוניות אצל חלק מאיתנו: למה להפלות? למה ישראלים יותר חשובים מארגנטינאים? למה לא לאהוב את כל בני האדם באשר הם? בעצם, למה רק בני האדם? זו סוגנות, כידוע, ויש לאהוב את כל האורגניזמים כולם.

במאמרו הקלאסי של זאב מגן, "דמיין: על ג'ון לנון ואהבה", הוא עמד על כך שבלי אפליה אין אהבה. תארו לעצמכם, אומר מגן, שאתם אומרים לאהובתכם: "אני אוהב אותך כל כך. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב… כמו שאני אוהב את האישה ההיא, שהולכת ברחוב שם – את רואה אותה? אני אוהב אותך כמו שאני אוהב כל אדם אחר על כדור הארץ הזה, ולצורך העניין, אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את בעלי החיים למיניהם, ואת עשבי הבר, ואת הפלנקטון ו – גוואלד! מה זה כאב התופת הלא־יתואר הזה במפשעתי?! היי – לאן את הולכת, יקיייירתייייי?!".

כאלה אנחנו. כשאנחנו אוהבים, אנחנו מפלים; ואם איננו מפלים אף אחד – איננו אוהבים אף אחד.

כאשר פרסם עיתון 'הארץ' את דבר האסון ברעידת האדמה ביפן מעל לקפל העיתון, ואת רצח משפחת פוגל מתחת לקפל, הוא ביטא לכאורה שיקול דעת לוגי: אלפי נעדרים באסון ענק "שווים" יותר מחמישה אנשים שנרצחו. אבל הזעם נגדו ביטא את ההבנה הבסיסית, שהשוויון המוחלט נמצא במקום שבו האהבה נעדרת.

על כן, שוויון וחוסר אפליה צריכים להיות רק מצד החוק והרשויות. אבל האהבה שלנו כלפי בני משפחתנו, או בני עמנו, היא מפלה. וטוב שכך.

.

הטור פורסם בגיליון מאי של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: Getty images IL

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook