fbpx

המחלוקת כדרך חיים // משפט וחברה // הטור של קובי סודרי

0

"המחלוקת", כמאפיין מהותה של ההוויה הישראלית, היא למרבה הפרדוקס העניין היחיד שעליו כולם יכולים להסכים. החיים כאן, מאז ומעולם וכנראה גם לעולם, טבולים באינספור עימותים, עניין שיוצר לא פעם את התחושה הכבדה של חברה שסועה, מפולגת ועוינת. כזו שסוללת את הדרך אל אובדנה.

הבעיה אינה מצויה בעצם קיומן של מחלוקות. אדרבה, מחלוקות הן נשמת אפה של חברה דמוקרטית. הן משקפות עצמאות מחשבה, חופש דעה וחופש ביטוי. אם תרצו זו תמצית הרעיון של "להיות עם חופשי בארצנו", שאותו יסכימו לזמזם גם מי שאין להם נפש יהודי הומייה וגם מי שאינם חסידי ארץ ציון וירושלים.

הבעיה גם אינה מצויה בריבוי המחלוקות. יש חשובות יותר וחשובות פחות, מהותיות יותר ומהותיות פחות. פעם, לפני שפיתחו פה את מערכת הדתת־ברזל, אבחנו במסכת אבות: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים". ובשפה ויקיפדית פשוטה: מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת עניינית שהעוסקים בה חותרים להגיע לחקר האמת ועל כן תוכנה ימשיך להיות רלוונטי גם לאחר שתוכרע ולא יהיה ניתן למנוע ממנה מלהתקיים. מחלוקת שאינה לשם שמיים היא מחלוקת אישית, המשקפת מאבקי כוח ורצון בשררה, ולכן תוכנה יחדל להיות רלוונטי ברגע שתוכרע ויישכח מהלב, לפחות עד טקס הדלקת המשואות הבא.

הבעיה נמצאת באופן הדיון במחלוקות. לא רק בסגנון ובשפה רוויי השנאה והבוז, המגיעים עד כדי הדרישה לשלילת זכותו של בעל הדעה האחרת מלהביע אותה. אלא יותר מכך, באי־הכרת העובדות שלגביהן מתקיימת המחלוקת, ולעיתים אף חמור מזה – בעיוות שלהן.

קחו לכם דוגמה מהמחלוקת החמה ביותר שיש כיום על הפרק – "חקיקת פסקת ההתגברות". האם יש להסמיך את הכנסת לחוקק מחדש את אותו חוק שבג"ץ פסל בנימוק שהוא לא חוקתי? וזה מקרין על השאלה הרחבה יותר: מהו מאזן הכוחות בין השלטון לבין בית המשפט? כלומר, מדובר באופיו של מבנה המשטר הדמוקרטי שלנו. הדיון הנכבד הזה התעורר במלוא עוזו על רקע החלטות בג"ץ בעניין המסתננים האפריקאים. אותן החלטות, שאם תשאלו לגביהן את האזרח המצוי, הפוליטיקאי הממוצע או העיתונאי מהשורה, יתוארו על ידם כהחלטות שפסלו ומנעו את גירוש המסתננים. כמה עצוב שהתובנה הזו פשוט אינה אמת.

בג"ץ מעולם לא פסל את האפשרות לגרש מסתננים. הוא גם לא התנה גירוש כזה בהסכמת המסתנן. ההפך הוא הנכון. בג"ץ פסק שמותר למדינה, מכל בחינה משפטית, לגרש משטחה מסתננים, אפילו בכפייה. דהיינו גם אם המסתנן עצמו אינו מסכים לגירוש. כל שבג"ץ פסל היה את סעיפי החוק ואחר כך את המדיניות, זו שאיפשרה להחזיק מסתנן במעצר ללא משפט לתקופה ממושכת העלולה בנסיבות מסוימות להיות בלתי מוגבלת בזמן, עד שיודיע שהוא מסכים לעזוב. מעצר כזה של בני אדם, קבע בג"ץ, אינו אפשרי במדינה דמוקרטית כמו שישראל מתיימרת להיות.

אל תתבלבלו, הסוגיה העומדת לדיון בטור זה אינה נוגעת למעמדו של בג"ץ או לפתרון הנכון לבעיית המסתננים. אלא רק למידת ההיכרות של העובדות כהווייתן במחלוקות העומדות לדיון ציבורי בישראל. על מנת שהמחלוקות יהיו לשם שמיים ולא חלילה למטרות אחרות.

.

הטור פורסם בגיליון מאי של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אמיל סלמן, הארץ

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook