fbpx

התור שלה // הטור של איציק סודרי

0

 

ח"כ אורלי לוי־אבקסיס היא הכוכבת העולה התורנית של המאבק החברתי בישראל. חכמה, בוטחת וחדורת שליחות, אשר באמתחתה טנא נאה של הישגי חקיקה ופעילות בוועדות הכנסת. היותה בתו של טרובדור שבע־מאבקים רק מעצים את התקווה הפוליטית החדשה.

הפופולריות של לוי־אבקסיס מלמדת שמגמת ההיחלשות של דפוסי ההצבעה המסורתיים – הולכת ומתחזקת. האוכלוסייה שנהגה כל ימיה לשים בקלפי אותו פתק, הולכת ומתמעטת. המצביע הישראלי פתוח להצעות ומתנהג כ"חולות נודדים".

כמו כן, חוסר הרלוונטיות של התחום המדיני הולך ומחריף. סכנת שלום אינה מתרגשת עלינו. הפלסטינים הצליחו לאייד את מחנה השלום הישראלי ולזרוק את רוב הציבור למחוזות השמרנות, החמיצות והייאוש. אולם יש לו תוצר לוואי חיובי אחד – יש יותר מקום לשיח החברתי, ולשם מתנקזות התקוות.

לכן, במציאות של זירה מדינית עקרה ומעוררת פיהוק מחד ופלגנות פוליטית מאידך, בכוחה של לוי־אבקסיס לסחוף מצביעים ממנעד רחב. מהבית היהודי ועד מרצ.

החסינים היחידים מפני הסחף הם המפלגות החרדיות הנהנות מתמיכה קבועה וקשיחה. יש בכך אגב צדק פואטי מסוים: כי אם בתיקון חברה עסקינן, אז הרי שהח"כים החרדים אינם נתפסים כנושאי בשורה חברתית מהפכנית אלא רק כנושאי מגבעת, אולם כל מי שמכיר את עבודת הכנסת ואת המציאות לאשורה יודע שרובם נושאים בעול החקיקה החברתית דרך קבע, לרוב ללא כל תהילה. הם מאמינים ביום קטנות ולא בסיסמאות גדולות.

לאחר המחמאות, שורת אזהרה. הזירה החברתית בישראל היא שדה מוקשים, מרחב של חלומות ושברם, תקוות שנגוזו והפציעו מחדש וחוזר חלילה. מערכה סיזיפית שהדבר היחיד שמשתנה בה הוא סיזיפוס עצמו.

זה כבר לא בכל דור ודור קם וגו', אלא ממש בכל רגע צץ מתקן חברה ונושא בשורה, רענן כפרח עם אורך חיים של פרח. הכוכב נולד ומת לפעמים בטווח זמן של פחות מקדנציה, כחיי תוכנית ריאליטי.

העדות האולטימטיבית לכך היא הסרט הנע של מנהיגים חברתיים שבחלוף פחות מקדנציה הופכים מכוכבים לאבק כוכבים. הפער בין הציפיות לתוצאות – יהיו ההישגים אשר יהיו – אינו ניתן לגישור. כאן גם נעוצה התחלופה הגבוהה במתַקני החברה.

די אם נתבונן בשר האוצר משה כחלון ובמפלגתו. על אף פועלו והישגיו הלא מבוטלים, השחיקה הציבורית שלו ניכרת ובשום סקר הוא לא משחזר את הישגו האלקטורלי מהבחירות האחרונות. רק בעשור החולף היו פרסונות חברתיות רבות ששחקה ונשאה הרוח. מדפני ליף, דרך עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ואחרים. אפילו יאיר לפיד, שנישא על גלי המהפכה החברתית אל משרד האוצר – כנראה תודעה כוזבת ומצב של בלבול ומבוכה בציבור אינם בהכרח המצאה מרקסיסטית – ניגף ונחתך אלקטורלית בחצי אחרי כהונתו כשר.

שתי משוכות על לוי־אבקסיס לעבור – ראשית, את הימין הרדיקלי והטריטוריאלי שעוקב בעיניים כלות אחר צמיחתה. גם אם גדלה בבית ליכודי מובהק, מעולם לא גלשה למחוזות ההזיה והלאומנות. היא קרובה יותר לחסרי הבית מאשר לבית היהודי. המתקפות עליה בוא יבואו. המשוכה השנייה היא השיח הביטחוני המתעצם, שהופך את השיח החברתי מאייטם מרכזי ל"נון אישיו". משה דיין המנוח אמר פעם שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להניף שני דגלים: גם ביטחוני וגם חברתי. היא יכולה, אבל הם אף פעם לא יהיו באותו גובה.

.

הטור פורסם בגיליון מאי של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: תומר אפלבוים, הארץ

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook