fbpx

עולם המשבצות // הטור של דפנה ליאל

0

כשאתה ילד, החיים מתחלקים למשבצות. כשהאח הגדול הוא ילד טוב וממושמע, סביר להניח שאתה תתפוס את תפקיד השובב והמורד. כשהבכור הוא ספורטאי מצטיין, הקטן יעדיף תיאטרון או מתמטיקה. פסיכולוגים מסבירים שהסיבה היא הפחד מכישלון – מפחיד להתמודד על אותה משבצת בתחרות על לב ההורים.

גם המערכת הפוליטית מחולקת למשבצות. אם לפיד מתחנף עכשיו לחרדים, אז גבאי יתפוס את הדגל האנטי־חרדי. אם במקרה לפיד עבר להתנגח בהם, גבאי ימשוך לכיוון המפויס ואוהב הדת. כל אחד מנסה לקרוץ לאוכלוסייה שמחפשת בית פוליטי. גם בימין בנט וליברמן יוזמים קטטה אחת לכמה חודשים בניסיון להסביר לציבור מה ההבדל ביניהם. אם הבנתי נכון, נכון לכתיבת מאמר זה ליברמן הוא המבוגר האחראי ואילו בנט הוא הנועז והאמיץ (מחר זה יכול להתחלף). זה ציני לחשוב שלאידיאולוגיה אין באמת תפקיד בפוליטיקה, אבל בנושאים מסוימים כך זה עובד. פוליטיקאים צריכים בידול, אחרת הם עלולים להיעלם בתהום הקלפיות. הרי למה שנצביע למועמד אחד ולא לאחר אם אין ביניהם הבדל ממשי?

בדיוק כשם שילד עלול לפתח תחביב שלא באמת מתאים לו רק כדי לרצות את ההורים, כך פוליטיקאים מתאימים את האג'נדה שלהם כדי לקרוץ לבוחרים – שהרי הם יקבעו אם הם יחיו או ייעלמו.

למעשה פוליטיקאים עסוקים מבוקר עד ערב בבידול ובפילוג. זו הסיבה שבדרך כלל אני פסימית מאוד לגבי היכולת של הפוליטיקאים לאחות את הקרעים ולהוביל לפיוס בעם. זה עומד בניגוד לתורת המשבצות. כשאני מופיעה בכנסים ושואלים אותי מדוע הפוליטיקה כל כך משסה ומקוטבת, אני מסבירה שהמבנה הפוליטי הרב־מפלגתי לא מותיר להם ברירה. אם היו פה רק שתי מפלגות ייתכן שהדברים היו נראים אחרת.

אבל לאחרונה קורה דבר מרתק. נתניהו מחקה את בנט בכל עניין ולמעשה פולש לו למשבצת. בנט רוצה סיפוח – אין שום בעיה, גם נתניהו רוצה. בנט מאיים על בית המשפט העליון? גם נתניהו, שבעבר התנגד נחרצות, פתאום חזק בעניין. בנט מתנגד לחזון שתי המדינות? גם נתניהו לא יעלה יותר את צמד המילים הזה על דל שפתיו. התוצאה: על משבצת הימין הקשה מתרוצצים שני שחקנים דומיננטיים וצפוף, צפוף שם מאוד.

וכך יצא שהמשבצת היחידה שנותרה פנויה עבור בנט היא משבצת הממלכתיות. כן, זו שדוחפת את הפוליטיקאים לאיחוי ולא לשיסוי. לשם אין סיכוי גבוה שנתניהו ירדוף אחרי בנט. אם כי יום אחרי שבנט זכה לשבחים על ניהול מפויס וממלכתי של טקס חלוקת פרסי ישראל, נתניהו הוציא סרטון עם ארומה ממלכתית אך בלי ערבים, שמאלנים או כל דבר שעלול להתקבל לא טוב בבייס. וכך אנחנו מוצאים את בנט, שבמערכת הבחירות האחרונה עוד הפיץ סרטוני הסתה נגד חברי כנסת מהמחנה הציוני, מביע חרטה ומשמש דוגמה ומופת לאחדות בעם. זה החל מפוסט מפויס בפייסבוק, עבר דרך ההתנצלות ליוסי יונה והסתיים בבחירתו בדויד גרוסמן לקבלת פרס ישראל. ייתכן מאוד שבנט גם מאמין בזה, אבל במהלך יש היגיון פוליטי לא מבוטל.

יש יועצים פוליטיים שטוענים שלממלכתיות אין חיילים ברגע האמת. שמאחורי הפרגוד אנחנו שוב מתחלקים לשבטים. אבל לפיד, בנט ואחרים סבורים אחרת, וכנראה גם אין להם ממש ברירה – המשבצות האחרות כבר תפוסות.

.

הטור פורסם בגיליון מאי של ליברל. חלק קטן מהכתבות והטורים זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: אוליביה פיטוסי, הארץ

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook