ארבעים. אני אומרת את זה הרבה, כבר חצי שנה. ארבעים. אני מגלגלת את המילה והמספר בפה, לבדוק מה הטעם של זה. לא חמוץ. יש בזה משהו לגמרי לא הגיוני. מצד שני, שום דבר בתחום הגיל לא היה הגיוני אחרי גיל 28. כל המספרים האלו נשמעו תלושים ממני, לא שייכים לגוף שלי, למיינד שלי, לא שייכים למחשבות שלי. החלטתי להתיידד עם המספר הזה, אני כבר לא מוכנה ששום דבר שהוא חלק ממני יהיה סוס טרויאני, מקנן עד שיחליט לפרוץ וייהפך לאויב גלוי. אז ארבעים. איזה קטע.
לפני כמה חודשים ישבתי לכתוב בבית הקפה, לידי התנהלה שיחה. ילדה קטנה בת ארבע, אולי חמש, שאלה את מי שכנראה הייתה החברה של אמה: "בת כמה את?". האישה צחקקה ומיהרה לתת למילים לצאת ולהתנגש בתודעה הקטנה שמולה: "יש שאלות שלא שואלים נשים, את לא יודעת?". אני לא מתערבת בשיחות לא שלי, מקסימום מחייכת, מקסימום. אבל כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע הוא ללכת לשם, להתיישב מול הילדה, ישר על הרצפה, ולומר לה "בטח ששואלים. שואלים הכל, את כולם, וכל מה שמעניין". ואז לומר לה גם "וגיל זה לא דבר לא טוב, בטח שהוא לא רע. תראי כמה דברים את יודעת לעשות היום שלא ידעת לפני שנה. ואני לילך, אני בת 39, עוד מעט ארבעים. מה עוד את רוצה לשאול?". אבל אני לא מתערבת בשיחות לא שלי.
תמיד רציתי לגשת לאנשים ולשאול אותם כל מה שלא ידעתי איך עושים בעצמי – איך אתם מסדרים את החשבונות? מה עושים כשמסרבים לשלם לך על עבודה? איך עוברים דירה בכלל? כמה פעמים אתה מתקשר לאמא שלך בשבוע? איך ידעת שאת רוצה תינוק? מתי הבנת שאת בעצם לא לבד? איך מבינים את זה?
—
בגיל 23 חשבתי שאני כבר מבוגרת מדי, ופחדתי נורא. פחדתי מדברים שהיו כל כך גדולים שלא היה איפה להתחבא מהנשיכה שלהם: פחדתי למות. פחדתי למות לבד. פחדתי שלאף אחד לא יהיה אכפת. פחדתי שאני מכוערת מדי בשביל בכלל, ובטח בשביל להיות שחקנית. אז עדיין חשבתי להיות שחקנית. פחדתי שתכף מתחיל לי הסרטן, פחדתי ששומן יטפס עליי ואני לא אצליח להוריד אותו ממני. בגיל 23 כל כך פחדתי לחיות, עד שהורדתי את בגדי החוץ, לבשתי פיג'מה ולא יצאתי מהבית במשך חודשים.
שאלוהים ייקח אותי עכשיו אם אסכים לפחד כמו בגיל 23, ותודה לאותו אלוהים על 17 השנים שעברו מאז. אז ארבעים. שיהיה ארבעים, תראי כמה דברים את יודעת לעשות שלא ידעת לפני שנה. בשנה האחרונה למדתי לקשור שרוכים כמו שצריך (זה סיפור ארוך ותצטרכו לסמוך עליי בקשר לזה). טעמתי גבינה כחולה ולא נהרגתי מזה. הפסקתי לעשן, הפסקתי עם הכדורים. הפסקתי לרחם על הילדה שהייתי, הייתי נחמדה אליה ואז פתחתי לה דלת שתלך. הסכמתי לקבל דברים שהציעו לי. הסכמתי לתת. עפתי על עצמי. השנה אמרתי דברים כמו "אני טובה". "אני חמודה". סידרתי את האוכל שלי יפה בצלחת בשבילי. את המחוות הכי זעירות ושקופות שעושים למי שאת אוהבת, הצלחתי לעשות בשבילי.
—
המון שנים חשבתי שיש, שמוכרחה להיות, איזו חוברת דקה שמגיעה כנספח לספר החוקים. דמיינתי אותה אדומה ודקה וסודית, ודמיינתי שיש אותה לנשים אחרות שהן לא אני. חוברת שבה כתוב "מותר לשאול הכל, את כולם", סתם למשל. כי אני לא ידעתי את זה, בשום אופן לא. אני הסתובבתי וסחבתי איתי לכל מקום את ספר החוקים העבה, השחור, שבו כתוב למשל "התביישי בגוף שלך, הוא לא טוב". שבו כתוב למשל "גברים משתבחים, נשים מקסימום מזדקנות בחן". שבו כתוב "הישארי קטנה", שבו כתוב "היזהרי מהשנים, היזהרי מהכשת הזמן". ולא היה לי ספר אחר, בטח לא החוברת האדומה של המרשות לעצמן, של משכתבות הכללים.
לא אהבתי את נשות ה"הרווחתי כל קמט"; הן הציקו לי, עם ההזדהות השרירותית עם מה שקרה להן, ההתרפקות על הדברים שבהם לא בחרו, החזרה המוכנית על המשפט הזה שלא הן המציאו, אבל אימצו את הפסאודו־דווקאיות שבו. ולא כי יש משהו רע, אפילו לא מכוער, בקמטים. פשוט זה לא הדבר שמגיע עם הגיל, זה לא הדבר הגדול. מה שקרה בגיל 35 זה שני כתמי שמש על הרקה, והיכולת לומר "FUCK IT". עדיין לא מצאתי את החוברת הדקה האדומה שבה כתוב איך מותר לך בעצם להתנהג אחרי שהצלחת לשרוף את הספר השחור העבה. ולא שאלתי אף אחד "כמה פעמים בשבוע אתה מתקשר לאמא שלך?" או "איך אפשר לדעת שבחרת נכון את בן הזוג שלך?" או "להתבגר זה נורא ואיום כמו שמספרים?". אבל הצלחתי לבד שלא לפחד לחיות. וזה לקח הרבה זמן, וזה לא נגמר, ועל כל ראש שהצלחתי לכרות, פחד מצמיח חדשים וזרים.
אבל יש לי את "FUCK IT". רציתי לכתוב חוברת אדומה דקה משלי, לשכתב מה שהיה אסור עד כה, ומותר מעכשיו כי ככה החלטתי, ואני מבוגרת מספיק בשביל להחליט עליי. בחיי שהרווחתי את ה"FUCK IT" הזה הרבה יותר מכל כתם שמש מחורבן.
אני לא יודעת מה קרה שנהייתי אדם שמודאג כי ילדים שותים רד בול באוטובוס בדרך לבית הספר. אני לא יודעת אם זה קשור לארבעים או לזה שהצלחתי בסופו של דבר לראות החוצה ולא רק פנימה. אז ארבעים. אני שמחה, יש לי על מה להודות ואני כבר יודעת איך מוקירים תודה. בדרך כלל. אני עדיין רוצה לשאול אנשים איך הם עושים את החיים שלהם, ולהעתיק חלק מהתשובות למחברת שלי, אבל זה נראה לי סימן טוב. בסך הכל טוב.
–
איור: וליה רוזנצוויג
–
