הסכם לונדון מ־1987 לא זוכה לכבוד הראוי לו בהיסטוריה. ההסכם נבלע בין ועידות שלום, מלחמות ותהליכי מו"מ, למרות שהיה יכול לחתום פרק היסטורי ולהביא שלום קבוע ויציב. הייתה לו גם השפעה דרמטית על הפוליטיקה הפנימית, בימי ממשלת האחדות פרס־שמיר. ובכל זאת, מעטים בציבור יודעים במה מדובר.
משני עברי השולחן באפריל 1987, בביתו של הלורד היהודי ויקטור מישקון, ישבו בחשאי מנהיגים: שמעון פרס וחוסיין מלך ירדן. לצידו של שר החוץ פרס ישב מנכ"ל משרדו יוסי ביילין; לצד חוסיין – ראש ממשלתו זיד א־ריפאעי. מחוץ לחדר ישב אפרים הלוי, אז ראש אגף במוסד. ההסכם שנוסח בידי ריפאעי וביילין מדבר על מימוש החלטה 242 בגזרה הירדנית: הגדה המערבית תוחזר לירדן, והמלך חוסיין יפרוש חסות על הפלסטינים ויחתום על הסכם שלום. זה היה הצ'אנס האחרון למימוש "האופציה הירדנית". ביוני 2014 אמר פרס ש"אם הסכם לונדון היה נחתם, לא היו לנו היום בעיות לא עם יהודה ושומרון ולא עם ירושלים". ההחמצה ליוותה אותו עד סוף ימיו.
ההסכם נזרק לפח בגלל אידיאולוגיית שמיר, אבל גם בגלל אגו מנופח וחשדנות בלתי נסבלת בצמרת. פרס דיווח לו על ההסכם, אבל סירב להראות לו את המסמך. הסיבה: המסמך מפרט כי ההסכם יהיה תוצר של יוזמה בינלאומית, עניין ששמיר התנגד לו בתוקף, כמו גם לעובדה שנעשה ניסיון מאחורי גבו לשכנע את האמריקאים לקחת חסות בדיעבד על ההסכם. וזה עוד לפני גישת ה"אף שעל" של איש ארץ ישראל השלמה. תכנית השלום שהגיש פרס לדיון בקבינט לא עלתה להצבעה, משום שהיה ברור שהתוצאה תסתיים בתיקו. כישלון מסמך לונדון סימן מפלה מוחצת לפרס, שראה בהסכם פריצת דרך היסטורית. משבר האמון הפך לקמפיין נגדי של שני הצדדים בממשלת האחדות, עד ליום הבחירות, שנה וחצי אחרי כן.
חוסיין מצידו ניסה לתת דחיפה להסכם לונדון. המלך ראה בגדה חבל ארץ ירדני שנתלש ממנו. פרוטוקולים שהותרו לפרסום בחודש שעבר מגלים כי כבר ביוני 1967, כמה ימים אחרי המלחמה, היו למלך שותפים בממשלת ישראל. שרים זוטרים (קול מהליברלים, ברזילי ממפ"ם) הציעו להחזיר את הגדה לירדן תמורת שלום. ראש הממשלה אשכול לא הביע עמדה נחרצת, ואילו השרים משה דיין ויגאל אלון התנגדו. ההחלטה שקיבל לבסוף הקבינט, ברוב של עשרה מול תשעה, קבעה: יש להציע את הגדה המערבית ללא ירושלים השלמה. אבל גם ש"גבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן".
באוקטובר 1974 הציע חוסיין בפגישה עם יצחק רבין לחתום על הסכם הפרדת כוחות בין ישראל וירדן, במתכונת ההסכמים עם מצרים וסוריה. ירדן ביקשה לקבל את יריחו וסביבתה. חוסיין הסביר לרבין כי כך ניתן יהיה למנוע החלטה בפסגת מדינות ערב שנועדה להתכנס אז על הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים. שר החוץ יגאל אלון תמך בהסכם עם ירדן, אבל רבין התנגד כי לא רצה לטרפד את הרחבת הקואליציה באמצעות צירוף המפד"ל.
פגישות בית המלוכה עם ראשי המדינה נמשכו, והרבה סיפורי פולקלור נכתבו עליהן. הפגישה בלונדון הייתה האחרונה שבה נושא הגדה עדיין היה רלוונטי. כשנה אחרי שטורפד ההסכם, עמוק בתוך האינתיפאדה הראשונה, הודיע חוסיין כי ארצו מתנתקת כליל מהגדה המערבית. זו הייתה מעין הצהרת בלפור לפלסטינים, שהבינו שהם בעלי הבית בפוטנציה על השטח. בהסכם השלום שנחתם לבסוף עם ירדן ב־1994 כבר לא דובר על זיקה לגדה. נשארנו מול הפלסטינים, ראש בראש, בתוך מאבק אלים שגבה מאז אלפי נפגעים משני הצדדים.
