על מלחמת המפרץ הראשונה מדברים בדרך כלל בחיוך, בצחוקים. נזכרים בסמרטוטים, ביריעות הפלסטיק ובמים. היא מזכירה לרבים לילות ארוכים של חדרים אטומים ולצעירים, אלה שהיו אז, כל מיני הרפתקאות נעימות למדי. זהו.
אבל אני רוצה לטעון פה שזו הייתה דווקא מלחמה חשובה, מכוננת אפילו. מכוננת? הרי לא ירו בה כדור אחד. מלחמה ראשונה שבה צה"ל אינו ממלא את תפקידיו הקלאסיים, להבטיח שמים נקיים, להעתיק את המלחמה לשטח האויב. זו גם הייתה המלחמה האחרונה שבה ישראל "נלחמה" במדינה. מאז כל העימותים היו בין צה"ל לבין ארגוני טרור. עידן העימותים הא־סימטריים, שבו כבר התנסו לפנינו מעצמות צבאיות אחרות. כולן הבינו את מגבלות הכוח ואת חוסר יכולתן לנצח אויבים קטנים וחלשים מהם פי כמה.
מלחמת המפרץ משנה את תורת הביטחון של צה"ל, שעמדה על שלוש רגליים: הרתעה, התראה, הכרעה. ומ־1991 מצטרפת הרגל החדשה, הגנה. ואיזו רגל ארוכה ויקרה. בהנחיית שר הביטחון משה ארנס, גובשה תפיסת הגנה חדשה והוקם פיקוד העורף. משרד הביטחון וצה"ל נכנסו להשקעות כבדות ביותר. למשל, במערכות של טילים נגד טילים בגבהים שונים. חץ, שרביט קסמים, כיפת ברזל. או הצטיידות המונית בערכות מגן לכל אזרח. היכן הימים שבהם דחה צה"ל על הסף פיתוח ורכישה של כל אמצעי הגנה הגנתי, בטענה כי הוא בא על חשבון אמצעים התקפיים?
חדירותו של העורף אומצה במהירות על ידי שכנינו. חמאס וחזבאללה הצטיידו בכמויות עצומות של רקטות וטילים. איראן, מרחוק, פיתחה טילים ארוכי טווח מתוך כוונה ברורה לשחזר את התקדים העיראקי. בתפיסה הערבית, העורף הוא מטרה ראויה, שיש בה כדי להתגבר על הממדים הא־סימטריים של המלחמה החדשה.
הגנה היא כמובן מצב פסיכולוגי. המדינה מניחה כי ייפלו טילים והעורף יותקף. האזרחים, "צבא העורף" הוא אחר, רגיש יותר, פריך יותר. והמונח "חוסן לאומי" כבר מתבסס בז'רגון היטב.
יכולתה של המדינה להוביל מלחמה נמדדה בעבר בגורמים שונים, כמו מלאי, או לחלופין הסבלנות הבינלאומית. לגורמים אלה הצטרפה עתה השאלה הקריטית עד כמה יכול העורף להחזיק מעמד, אם ומתי יבואו גילויי חולשה, תלונות, נטישה.
פיקוד העורף החליף את הג"א המסמורטט, שהיה סרח עודף של מה"ל (המשמר הלאומי). זהו חיל חדש עם ציוד מתקדם, יכולות מוכחות. ראשיו באים מן השורה הראשונה של המפקדים הקרביים. מטריית המשימות הנפרשת לפני שר הביטחון בעת חירום מתרחבת והולכת, ספק אם יוכל להתמודד גם עם אתגרי העורף החדשים.
במלחמות העבר השכיל צה"ל להשתלט על סדר היום התקשורתי. שחרור אטי ואסטרטגי של מידע היה חיוני כדי לעצב את תפיסת המלחמה בדעת הקהל הבינלאומית, ובעיני האויב. בלעדיות זו הגיעה לשיאה במלחמת המפרץ וגם התנפצה בה לרסיסים. איחוד ערוצי התקשורת המקומיים אמנם סייע לי כדובר צה"ל דאז בהנחיית האוכלוסייה ברגעיה הקשים; אך לעומתו CNN, בעלת הבית החדשה על השמים הפתוחים, הכתיבה סדר יום חדש. הצלחנו לשכנע את כתבי החוץ לצמצם בדיווחיהם על מיקום נפילת הטילים, אך נאלצנו להתפשר באישור השידור הישיר, סיוט שהצנזורה הצבאית לא התאוששה ממנו. כיום, כמובן, כל ניסיון לנהל מידע הוא מגוחך מעיקרו.
מלחמת המפרץ. רבע מאה. רבע מהישראלים לא היו אז. אפשר להסתלבט עליה ולהתרפק עליה ברגעי חירום ומצוקה. אך היא הייתה תפנית ביומן המלחמות שלנו, שנמשך והולך ונכתבים בו, לצערנו, עוד פרקים חדשים.
