"אתה אוהב את הנשים שלך תחת איומי סכין?", שואלת הבלשית אוליביה בנסון את החשוד הנמצא בחדר החקירות באחד הפרקים של העונה השמינית של 'חוק וסדר: מדור מיוחד'. "הגברים הגדולים האלה בכלא פשוט ימותו על התחת המצועצע והסוטה שלך", היא מוסיפה. החשוד, בתורו, מושך את הבלשית בידה, מקרב אותה אליו ואומר לה בקול נמוך, "אה, אני מבין, מישהו נגע בך כשהיית ילדה קטנה. בטח היית הילדה הטובה של אבאל'ה". האמירה הזאת מרתיחה את בנסון. בתגובה היא מטיחה את ראשו בכל הכוח בשולחן, מפילה אותו על הרצפה ובועטת בו שוב ושוב, עד שהשותף שלה נכנס ועוצר אותה. זה רגע קצת יוצא דופן בסדרה. לרוב אוליביה (מרישקה הרגיטאי) היא הפחות אלימה מבין שני השותפים; אליוט סטייבלר (כריס מלוני) הוא זה שנוטה לאיים, להכות ולאבד את שלוותו. הרגע הזה בולט במיוחד לאור העובדה שבהמשך הפרק מדובר על כך שהאלימות הזאת עלולה לעלות להם בהפסד משפטי, וכי בנסון עצמה אפילו תושעה מהמשטרה בעקבות המעשה.

האלימות המשטרתית כשלעצמה היא דבר שבשגרה. לעתים קרובות ב'חוק וסדר' ובהתפצלויותיה, וכן בשאר סדרות המשטרה – הז'אנר הפופולרי על מסך הטלוויזיה מאז ומעולם – השוטר דואג שהחשוד יקבל חבטה מהדלת של הניידת כשהוא דוחף אותו לתוכה, או מכניס לו איזו מכה פה ושם, שלפעמים מוצגת כהכרחית כדי להשיג מידע ולפעמים נדרשת סתם כי מדובר בחלאות המין של האנושות ומגיע להם. הצופים בבית מריעים לשוטרים. אמנם האלימות המוצגת בסצנה של אוליביה היא בוטה – הן במילוליות שלה (איום באונס שיבוצע בחשוד על ידי אסירים) והן בפיזיות שלה (הטחת הראש בשולחן ובעיטות חוזרות ונשנות בכל חלקי גופו) – ולמרות זאת, גם כאן הקהל אמור להזדהות עם השוטרת ללא היסוס, בלי לעצור ולחשוב על כך שמדובר בפעולה מוגזמת, כזו שכלל לא אמורה לקרות.

רוח גבית לדמוקרטיה

כדי להבין עד כמה משמעותי ובעייתי המסר של הטמעת האלימות המשטרתית הזאת, והפיכתה לנורמה מקובלת, צריך קודם להבין את חשיבותה של 'חוק וסדר' בתרבות הפופולרית האמריקאית, ומכאן העולמית. 'חוק וסדר', המציינת בימים אלה 25 שנה, עלתה לשידור לראשונה ב־13 בספטמבר 1990, ושרדה למשך 20 עונות.

לפני כחמש שנים נטרקו בדרמטיות דלתות הברזל של הכלא, באותו צליל מוכר של פתיח הסדרה, בפעם האחרונה, אבל אין יום בארצות הברית, ובעוד הרבה מדינות אחרות, שלא ניתן למצוא בו שידור חוזר שלה, או שידור חדש של סדרת הבת האחרונה שנותרה לה, 'מדור מיוחד', המשודרת ברצף מ־1999. למרות אחוזי הצפייה שהלכו והתמעטו (7.3 מיליון צופים בעונה האחרונה, פחות ממחצית מאלה שצפו בה בימיה הטובים), ההודעה על ביטולה הייתה מפתיעה. ראשית, כיוון שתאגיד סדרות 'חוק וסדר' נאמד ב־2 מיליארד דולר, וחוץ מזה, כאשר לוח השידורים של רשת אן־בי־סי החל להתפרק באותן שנים, נהגו מתכנני הלוחות של הרשת לשבץ פרקים של 'חוק וסדר' בכל פעם שנפער חור בלוח, לפעמים 10 שעות בשבוע – וכך שמרו על רייטינג סביר ושביעות רצון בקרב מפרסמים. חצי שנה לפני ההודעה הדרמטית, עוד אמרה מנהלת מחלקת הבידור של רשת אן־בי־סי, אנג'לה ברומסטאד, כי דרמת השוטרים־פרקליטים תשוב לעונה נוספת, 21 במספר, בדיוק השנה שחסרה לה כדי לקבוע שיא כסדרה הוותיקה ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. "אני מכורה ל'חוק וסדר'", הודתה ברומסטאד בראיון לשבועון 'ביזנסוויק'. "לא ארצה להיות האחראית לכך שלא תקבע שיא שכזה". אבל בסופו של דבר, בעקבות מאבקים פיננסיים על החוזים, הוחלט לבטל אותה.

'חוק וסדר' הייתה רבת השפעה והתוותה את הדרך לטלוויזיה הממסדית האמריקאית של היום. היא שימשה בסיס לכל סדרות ראשי התיבות, כמו 'סי־אס־איי' ואחר כך 'אן־סי־איי־אס', שכל אחת מהן הצמיחה בתורה סדרות בת מצליחות יותר ופחות. הנוסחה המנצחת שלה כללה סיפור שמתחיל ונגמר באותו פרק, מטופל מהרגע שהשוטרים מגיעים לזירת הפשע ועד שנגזר דינו של הפושע בבית המשפט. הפתיח תמצת את הפורמט, בקריינות דרמטית בקול עמוק, שהסביר את תפקידם החשוב של שומרי החוק והסדר ושל בתי המשפט הממשיכים את עבודתם – "אלה הם סיפוריהם", הסתיימו דבריו. משם החל הפרק בצילומי חוץ – תמונה ניו יורקית טיפוסית שמופרת על ידי מציאת גופה. אל הזירה הגיעו השוטרים שמסיימים את הסצנה בהתחכמות מבודחת או במשחק מילים ציני.

הייחוד שלה היה בכך שהיא התבססה הרבה יותר על פורמט ורעיון מאשר על הגיבורים. הנוסחה הצפופה ששילבה בין עבודת המשטרה ועבודת התביעה בתוך 50 דקות שבהן יש סיפור מורכב יחסית, לא הותירה מקום לאישיות של הדמויות. היא הייתה סדרת אנסמבל שהשחקנים בה התחלפו (בצד המשטרתי ניתן למנות את כריס נות', בנג'מין בראט, פול סורבינו וכמובן ג'רי אורבך ואפתה מרקרסון; ובצד המשפטי סטיבן היל, שגילם את התובע הראשי במשך שנים, והוחלף על ידי דיאן ויסט, ואותה החליף פרד תומפסון, וכמובן סם ווטרסטון), וגם התאפיינה בשחקני אורח בכירים שאהבו לתרום יום צילומים או שניים כשקפצו לניו יורק מהוליווד (ולעתים קרובות, לפי מידת המוכרות שלהם אפשר היה לנחש שהם הפושעים) – והתוצאה הייתה משחק טוב בסדרת נוסחה, ונוסחה שסיפרה סיפור טוב. צפייה בשידורים החוזרים של העונות הראשונות מגלה שחקנים אורחים שגדלו להיות כוכבים מוכרים, כמו סינתיה ניקסון (מירנדה ב'סקס והעיר הגדולה'), אליסון ג'ני ('הבית הלבן'), קלייר דיינס ('הומלנד'), וגם ישראלים כמו מייק בורשטיין ומילי אביטל.

נוסף על כך, 'חוק וסדר' העלתה על נס את הדמוקרטיה האמריקאית. היא יוחדה בכך, לפחות בתחילתה, שגם כאשר היה ברור מי הפושע בפרק מסוים, לא תמיד אפשר היה להענישו. מערכת הבלמים והאיזונים, והפרדת הרשויות הדמוקרטית, יצרו לפעמים מצב שהיה מעוות ומתסכל בשביל הקהל, אבל חשוב פי כמה עבור המדינה, כי הוא קידש את הערך העיקרי שלה. הצופים – שעם הזמן נהיו משפטנים חובבנים – הבינו את הפער בין צדק למשפט. אפילו אחרי סצנת המכות שתוארה לעיל, הלוטננט של אוליביה מזכיר לה כי הודאה שנגבתה בכוח אינה קבילה בבית משפט.

הקצנה לדרגת 'דקסטר'

'חוק וסדר', כבר מראשיתה, הצטיינה בעיסוק בנושאים חברתיים שמיעטו לטפל בהם בטלוויזיה לפניה והיו לקוחים מידיעות עיתונאיות. אחד ממפיקיה אמר בעבר ש"התנ"ך של 'חוק וסדר' היה 'הניו יורק טיימס'". אך עם השנים הקהל של הסדרה המכוננת התבגר יחד איתה, וארצות הברית השתנתה לחלוטין ב־20 שנות שידורה. מאמריקה של לפני הפיגועים במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר, שנשאה את דגל החוקה האמריקאית, לזו שאחריה, שכללה את 'חוק הפטריוט', האזנות ה־NSA ומלחמות באפגניסטן ובעיראק. יש מי שרואים בעובדה שהצילומים נערכו כמעט תמיד בניו יורק, גם אחרי הפיגועים, את אחת הסיבות להצלחתה של 'חוק וסדר' ושלוחותיה (למעט 'חוק וסדר: לוס אנג'לס', שעלתה עם ירידת הסדרה המקורית, צולמה בחוף המערבי ושרדה עונה אחת בלבד) – היא כיבדה את העיר ואת אסונה.

בהתאמה, גם 'חוק וסדר' שינתה את צביונה. בתחילה היא נחשבה לליברלית ומתקדמת, אך בשנים האחרונות יצא לה שם של שמרנית הרבה יותר. היא אף נעשתה מפחידה ומאיימת יותר כדי לעמוד בתחרות עם סדרות הרוצחים הסדרתיים שהתרבו סביבה (מ'מחשבות פליליות' דרך 'דקסטר' ועד 'חניבעל') והתעלו זו על זו בגועל ובאכזריות שלהן.

לא פלא שסדרת הבת המעוותת ביותר של כל סדרות 'חוק וסדר' – 'מדור מיוחד', העוסקת בפשעי מין, גילוי עריות, פדופיליה ושאר תועבה – היא זו ששרדה לבסוף. עלילות הפרקים שלה כה קיצוניות בזוועתן, עד שהן כמעט פרודיות. טינה פיי, הקומיקאית ויוצרת הטלוויזיה, שאין דבר הנמלט מעינה החדה, הצליחה כמובן ללעוג להן באחד מפרקי 'רוק 30', כאשר ג'נה, דמות בסדרה, סיפרה באגביות שגילמה בעברה אנסית ב'חוק וסדר' (על היפוך תפקידים מסורתי זה – אישה אנסית – ראו גם בהמשך).

באתר השמאלני 'סולידאריטי' נכתב ש'חוק וסדר', היא "ברומטר של המיינסטרים של ארצות הברית שנסחף מהליברליזם אל חופי הימין הפוליטי ב־20 השנים האחרונות. לא במפתיע המפיק הבכיר ויוצרן של הסדרות, דיק וולף, הפך מחברם הקרוב של הזוג קלינטון לתומך נלהב של הנשיא בוש, ועמד גם מאחורי המרוץ לנשיאות של פרד תומפסון".

תומפסון, מי שגילם במשך שתי עונות את התובע המחוזי ב'חוק וסדר', הודיע ב־2007 כי בכוונתו להתמודד על תפקיד נשיא ארצות הברית. איש לא הופתע במיוחד מההודעה; לא רק כי הזליגה של מפורסמי הוליווד לוושינגטון לא הייתה חדשה, כפי שעשה זאת לפניו אחד רונלד רייגן, אלא כי תומפסון כבר היה פוליטיקאי, הסנטור של מדינת טנסי, לפני שהחליט להיות שחקן, ועשה את הדרך ההפוכה.

בכל אופן, תומפסון, ששיחק בסרטים 'המרדף אחר אוקטובר האדום', 'פסגת הפחד' ו'בקו האש', נודע בהתנגדותו להפלות מלאכותיות, לנישואים חד־מיניים ולהגבלת אחזקת נשק, ותמך בשליחת חיילים אמריקאים נוספים לעיראק. בקמפיין שלו דיבר על הצורך לבטל את פסק הדין 'רו נגד וייד', המתיר לאישה לבצע הפלה מלאכותית, בתואנה שהיא "חוק ומדע גרועים", אף שהידע שלו בחוק הסתכם בתפקיד שגילם בסדרה. אגב, תומפסון לא היה הראשון בסדרה שבלבל בין המציאות לבדיה. מייק מוריארטי, שבעבר גילם תובע כללי בסדרה, עזב אותה לאחר ששלח מכתב פרנואידי במקצת וטען ששרת המשפטים דאז, ג'נט רינו, והממשל הפדרלי רצו לצנזר את הסדרה.

בשבחי האלימות המשטרתית

את התפנית ביחס לנושאי הליבה האמריקאיים אפשר היה לחוש גם ביחס של הסדרה לנושאים חברתיים שהיא כה אהבה לעסוק בהם, כמו מלחמה (מוסרית וצודקת כשאמריקה מעורבת בה), עוני (מצב שבוחרים בו כנראה), גזע (השוטרים כמעט תמיד לבנים והפושעים לא – להבדיל מ'הסמויה', שבה רוב אפרו־אמריקאי בכמעט כל התפקידים), וגם נושאים הקשורים לדמוקרטיה, כמו חופש עיתונות, שוויון בעיני החוק ובמה שכונה פה בישראל "לחץ פיזי מתון", או במילים אחרות "עינויים" או "אלימות משטרתית". השוטרים, לרוב, מאוחדים בדעתם באשר לאלימות הזאת – היא הכרחית, גם אם ב'מדור מיוחד' אליוט נוטה אליה יותר מאוליביה. היחיד בסדרה הבת הזאת של 'חוק וסדר' שמתנגד לדברים מהסוג הזה הוא הבלש ג'ון מאנץ' (ריצ'רד בלצר), אבל הוא בעל תפקיד קטן יחסית, מוצג כמוזר, כמי שמאמין בתיאוריות קונספירציה אנטי־ממסדיות. בקיצור, אנקדוטה. העיתונאים בסדרה תמיד מכונים "טינופות" או "זוללי נבלות". כתבי המשטרה מתוארים כשקרנים, שיעברו כל גבול אתי, או פשוט טועים. ואילו השוטרים, שלפעמים משתמשים בעיתונאים כדי לשתול ידיעה בעיתון, רק עושים את עבודתם.

גם נושאים הנחשבים כליברליים, כמו טבעונות, חינוך ביתי, לידה ביתית וכו', זוכים לביקורת אגבית, ונקשרים בעקיפין למעשי פשע. כך למשל בעונה החמישית של 'מדור מיוחד', בפרק בשם 'בית', נמצא ילד מחטט בפחי אשפה, ומתברר כי אמו גם מכריחה אותו לאכול אוכל בריא וגם הוציאה אותו מבית ספר ומלמדת אותו בבית. אחר כך גורלו לא שפר עליו.

"שוטרים ביקום הזה הם כוחות הטוב", כך נכתב במאמר באתר 'הדיילי דוט'. "מדוע אנחנו מאדירים אלימות משטרתית בטלוויזיה?". בפתיח של 'מדור מיוחד' מזכירים לצופים כי "הפשעים נחשבים למחרידים במיוחד", ואילו השוטרים הם "הבלשים המסורים… השייכים ליחידת עלית". כלומר יש כאן הנגדה בין הטובים לרעים, וכפי שכבר נאמר כאן, הרוע המוצג בקרב הפושעים הוא הכי גרוע שיש. כלומר אנשים ש"מגיע להם" לקבל סטירה פה ושם.

לעתים רחוקות מאוד בסדרה, אבל קרובות יותר במהדורות החדשות, שומעים על מקרים שבהם שוטרים מפעילים אלימות קשה ומיותרת לחלוטין כלפי אזרחים, במיוחד אם הם אפרו־אמריקאים ובני מיעוטים אחרים, ואף גורמים למותם. על פי נתונים שפרסם ה'וושינגטון פוסט', בחמשת החודשים הראשונים של 2015 נהרגו על ידי שוטרים בכל רחבי ארצות הברית 385 בני אדם בשל אצבע קלה על ההדק ושאר אלימות משטרתית.

ב'חוק וסדר', אם מתאמצים, אפשר למצוא בפרק השמיני של העונה ה־18 תקרית של אלימות משטרתית, אבל דווקא לא של אחת הדמויות הראשיות. באותו פרק ישנה גם התפרצות של התובע ג'ק מקוי (סם ווטרסטון), שבעצם מציגה את הקונפליקט של הסדרה, כשהוא אומר "במקום שבו יש חוק, אאכוף אותו; במקום שבו יש קורבן, אדבר בשמו", כאילו שני הדברים האלה אמורים לבטל זה את זה. גם ב'מדור מיוחד' היה מקרה יוצא דופן, שבו השוטרים חשדו באדם הלא נכון (והלבן, במקרה או שלא) – וכשהוא מתאבד בשל החשש שיצטרך לשוב לכלא כעבריין מין, הם מתייסרים. בסוף מתברר כי גם בעבר הם שגו לגביו: הוא הוגדר כ"עבריין מין" בטעות, לאחר שנמצא בגינה שכונתית עם מכנסיים מופשלים, כשלמעשה הוא היה שיכור שנתפס עושה את צרכיו בציבור. אמו המסכנה מטיחה בשוטרים את האשמה, אבל כאמור, הם התייסרו.

הדיסוננס הזה, שלפיו השוטרים מוצגים לרוב כגיבורי הנרטיב – גם כאשר הם אלימים ופוגעים בזכויות האזרח של החשודים, לא מאפשרים להם לפגוש עורכי דין, לא מוסרים מידע לעיתונאים ומתעבים את השוטרים המופקדים על בחינת מעשיהם הפסולים – מטה את דעת הצופה. הוא הורגל לחשוב שהאלימות ושאר ההפרות האזרחיות הן מחיר שצריך לשלם כדי להבטיח שלא יפגעו בילדיו הקטנים. כמו שנכתב ב'דיילי דוט', "רוב הסדרות בטלוויזיה מיועדות לצופים הנוטים לחשוב על שוטרים כצודקים. הם אלה שקוראים להם כשהם במצוקה. אבל בשביל אלה שחיים בשולי החברה, התפיסה שלהם את המשטרה מאוד שונה. בשביל אנשים צעירים, שאינם לבנים, או אנשים הלוקים בנפשם, או טרנסג'נדרים, המפגש שלהם עם המשטרה יכול להניב לעתים קרובות מדי תוצאות קטלניות".

לכן, באיזשהו מקום לא מוגזם לקבוע כי 'חוק וסדר', סדרות הבת שלה וסדרות משטרה אמריקאיות רבות אחרות שבאו בעקבותיה, מכשירות את המעשים האלה. במיוחד כאשר שיטת השיפוט המקובלת בארצות הברית כוללת חבר מושבעים, המורכב מאזרחים מכל שדרות העם, שצורכים את אותן הסדרות. לטלוויזיה השפעה אדירה; בבתי משפט בארצות הברית מתלוננים התובעים על אפקט 'סי־אס־איי' – מצב שבו אנשי חבר המושבעים חושבים שהם מבינים פתולוגיה יותר ממה שהם באמת, רק בזכות צפייתם האדוקה בסדרות על פתולוגים, ומצפים מהתביעה להשיג הרבה יותר ראיות מכפי שניתן. "באותו אופן, צופים מתחילים להבין את זכויות האזרח לפי הדרמה שהם רואים על המסך", נאמר ב'דיילי דוט'.

להגנתה של הסדרה רבת ההשפעה הזאת יש לומר כי היא לא הראשונה שאחראית ליצירת דמותו של השוטר הצודק גם כשהוא אלים (להבדיל מ'המגן' שבה ברור כי הדמות של האנטי־גיבור ויק מאקי היא רקובה, ומובהר לנו מתחילתה שמדובר בשוטר שיהרוג שוטר אחר מהיחידה שלו). לפני כחודשיים נכתב ב'אטלנטיק' על 'דראגנט', ששודרה לאורך כל שנות ה־50 ובשלהי שנות ה־60 ומוגדרת במאמר כ"סדרת המשטרה בעלת ההשפעה הכי גדולה" בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. בפרק ששודר ב־19 בספטמבר 1968 אמור היה השוטר ג'ו פריידיי להתפלמס עם מבקרים בדיונים על משטרת לוס אנג'לס, ומטרתה המוצהרת של העלילה הייתה "לחנך את הצופים באשר למשטרה בכלל ומשטרת לוס אנג'לס בפרט", בעשור שהיחס כלפי המשטרה היה שלילי וחשדני, במיוחד בשל אלימותה.

גם אז, כמו היום, הייצוג האידיאלי של השוטרים עמד בניגוד מוחלט למציאות. אך אז התסריטאים של הסדרה לא ידעו שהשוטרים הצודקים והמסורים שהם יצרו היו רחוקים מרחק רב מאלה של משטרת לוס אנג'לס, שהייתה ידועה בגזענות, באלימות ובשערוריות הרבות שלה. כך או כך, יש להניח כי התסריטאים הנוכחיים של הסדרות המשטרתיות מודעים היטב לפער בין השוטרים הטובים שלהם, לאלה שנראים מכים ויורים באנשים ללא הצדקה ברחובות.

עקמומיותו של השוויון המגדרי

הנה סיכום ביניים על מה שלמדנו מ'חוק וסדר' וממשיכות דרכה: אלימות משטרתית ועינויים הם כורח; העיתונאי הוא תמיד נמושה; אפשר ואף כדאי להרחיק את עורך הדין מהחשוד; ערכים ליברליים דוגמת חינוך ביתי, לידה טבעית וטבעונות יכולים להביא לאסון. לא שכחנו משהו? בוודאי; חלק גדול מהערכים הליברליים שמנינו, בעיקר לידה טבעית, משויכים לרוב לנשים – וגם הן לא יוצאות טוב במיוחד בסדרות הללו.

במאמר שנכתב על ידי לפני ארבע שנים במוסף 'הארץ' תחת הכותרת "תהרגי אותי וזהו", ספרתי את כמות הרוצחות בשבוע אחד בפרקים שונים של תאגיד 'חוק וסדר': "ב'חוק וסדר', בפרק ששמו 'סתם נערה בעולם', התברר כי מי שאשמה ברצח של פרמדיקית שעמדה להינשא היא צעירה המפתה גברים (כולל את אחד השוטרים הקבועים של הסדרה) בתואנות שווא למחלות מזויפות ומסכנות כללית, והם נענים לנוכלת הקטלנית. ב'כוונה פלילית', העוסקת במעשי רצח של האליטה הניו־יורקית, בפרק 'עדינות', הבלשים חוקרים מוות של פרימה בלרינה ומגלים ששתי צעירות רצחו אותה. בפרקים של 'מדור מיוחד', העוסקת בפשעי מין, מתברר בפרק 'מניפולציה' כי גם כאן הרצח נעשה בידי אישה, ישובה בכיסא גלגלים ומתחזה לחולה ומסכנה. שלושה פרקים בזמן קצר ובכולם נשים הן הרוצחות (כעבור שבוע צצה עוד אחת: בפרק נוסף של 'חוק וסדר', הואשמה גברת ברצח בנה, שאותו נהגה להכות על בסיס קבוע במחבת)".

סטטיסטיקה עקומה זו אינה לגמרי מקרית, אבל יש לה מטרה. נניח שבראש ובראשונה היא אמורה להפתיע – זהו מותחן, בסופו של דבר. אבל יש כאן גם מיזוגניה לשמה, והיא מאפיינת את סדרות הפשע האמריקאיות, ולא רק את שלוחותיה של 'חוק וסדר'. בדיקה מקרית של סדרות פשע עתירות רייטינג מוכיחה כי השבוע המדובר לא היה יוצא דופן, גם בפרקים רבים אחרים האחראיות למעשי הרצח הן נשים.

מנתוני פשיעה בארצות הברית, ב־85% ממקרי הרצח, הרוצחים הם גברים; וכך גם ב־90% מהתקיפות האלימות, 95% מהאלימות בתוך המשפחה, 95% מהאלימות בקרב זוגות שיוצאים יחד (בעיקר בני נוער) ו־99.8% מההרשעות במקרי אונס. דווקא בסדרות הפשע הוענק פתאום לנשים רישיון להרוג באצטלה של שוויון. דווקא בתחום האלימות הייצוג הנשי גדול משמעותית מהמספרים שמציגה הסטטיסטיקה במציאות. דווקא במקום היחיד שבו האישה לא ביקשה "תיקון", למעט אולי הרצון להכות עד זוב דם חשוד באונס בחדר החקירות כפי שהתבטא באותה סצנה של אוליביה, בוחרים תסריטאי עולם החוק והסדר לאפשר לה לנפץ את כל השיאים.

כשסם ווטרסטון צרח עליי
[זיכרון בן 19 שנה מסט הצילומים של 'חוק וסדר']

במשחק ה"אמת ושקר", שבו המשתתפים צריכים לספר שני סיפורים על עצמם, שאחד מהם נכון לגמרי והשני לחלוטין לא, אני מנסה להטעות את שאר המתמודדים עם האמת הבאה: "פעם סם ווטרסטון – מי שגילם את התובע ג'ק מקוי בסדרה 'חוק וסדר' – צרח עליי בכל הכוח" (אמת אחרת שאני משתמשת בה היא שפעם טיילתי עם ויני מנדלה בטולדו, אבל זה כבר לפעם אחרת). זה קרה לפני 19 שנה, כשהייתי בביקור באתר הצילומים של 'חוק וסדר', בהאנגר גדול שנמצא בקצה רחוב 34, על גדות נהר ההדסון במנהטן.

ווטרסטון יצא אז מחדרו האישי לפינת האוכל ותוך כדי נשנוש פטפט אתי על הנעשה בישראל. הוא היה שחקן תיאטרון שעשה חיל בקולנוע ושיחק כבר כמה שנים בטלוויזיה, בסדרה הזאת. אך כאשר נשאל אם הוא שייך לקבוצת השחקנים שעברה מהקולנוע לטלוויזיה, הוא נפגע. "לדעתי זאת שאלה מזויפת", הטיח בי, "תקשיבי למילה שאת משתמשת בה – 'מעבר'. אני לא עברתי משום מקום לשום מקום", אמר בקול גבוה. "אני עדיין משחק בתיאטרון ובקולנוע ובכל מקום שבו אני יכול להתפרנס!".

מאז, השחקן בן ה־74, אכן מתפרנס לו יפה מאוד, אבל רק בטלוויזיה. מאז שגילם במשך 16 שנה את ג'ק מקוי ב'חוק וסדר', עד שירדה משידור לפני חמש שנים, גילם את צ'רלי סקינר ב'חדר החדשות' של ארון סורקין לצד ג'יין פונדה (כוכבת קולנוע אפילו יותר מפורסמת ממנו), ואחר כך חזר לשחק לצדה ב'גרייס ופרנקי', קומדיה חדשה שבה מככבים גם לילי טומלין ומרטין שין, ובמרכזה שני גברים שמודיעים לנשותיהם שהם למעשה זוג לכל דבר ומעוניינים לחיות זה עם זה. לזכותו של ווטרסטון ייאמר כי ב־1996 לא היה כזה להיט להיות שחקן טלוויזיה, אם היית קודם לכן שחקן קולנוע. 'הסופרנוס', כמו גם המהפכה שעמדה להתחולל, הייתה רחוקה שלוש שנים מעלייתה לשידור. אפילו 'אוז' עלתה לשידור רק שנה לאחר מכן באייץ'־בי־או. השחקנים המצליחים באותה תקופה ברחו מהטלוויזיה. כך היה עם ג'ורג' קלוני, שעזב את סדרת בית החולים 'אי־אר', ועם ג'וני דפ שעזב את 'רחוב ג'אמפ 21' ואף הכריז שהוא "מעדיף לחפור מנהרה עד לסין עם הלשון" מאשר לחזור למסך הקטן.

אחרי המתקפה של ווטרסטון עליי אספה אותי לידיה החמות באימהיות טיפוסית השחקנית ס' אפתה מרקרסון, שגילמה בסדרה את המפקחת ואן ביורן. "זה עניין של מגדר", היא הסבירה לי את התגובה המפתיעה של ווטרסטון (שכן לא הייתה שום נימה ביקורתית בשאלתי). "נשים מצאו בטלוויזיה תפקידים רציניים וטובים", אמרה מי שהגיעה לסדרה שהייתה על טהרת הגברים לאחר שהמפיקים נענו לקהל שדרש גם נשים. "בטלוויזיה הן לא היו 'החברה הטובה' או 'הזונה', אלא קיבלו תפקידים משמעותיים יותר. ואילו גברים תמיד קיבלו וממשיכים לקבל תפקידים טובים גם בקולנוע, לכן הוא נעלב. כאישה, ובמיוחד כאישה שחורה, מצאתי את מקומי בטלוויזיה, בידיעה ברורה שבקולנוע לא היו מייעדים לי שום תפקיד רציני". באותה שיחה לבבית היא הוסיפה ואמרה כי היא מאמינה ב"שריון תפקידים" לנשים, "אחרת אין שום סיכוי להיכנס לתפקיד, בטח לא לאישה אפרו־אמריקאית כמותי".

אפרופו אפרו־אמריקאים, בפרק שצולם בזמן הביקור (ונקרא 'Entrapment' – 'מלכוד', עונה 7, פרק 9) חקרו השוטרים לני בריסקו וריי קרטיס, בגילומם של ג'רי אורבך, שמאז הלך לעולמו, ובנג'מין בראט, ירי של אחד מראשי הקהילה שחורה, והתביעה התמודדה עם קהילה עוינת וחשדנית (מדובר בתקופה מוקדמת של הסדרה כשעוד הייתה נאמנה לערכיה הליברליים). בשיחה עם השחקנים המגלמים את הבלשים, בן וג'רי (בראט ואורבך), ששמעו יותר מדי בדיחות על השמות שלהם הזהים לאלה של מלכי הגלידה, הם סיפרו על העבודה בסדרה שאין בה דגש על הדמויות. דווקא בעונה הקרובה צפוי שינוי בעניין זה, סיפר אורבך, כשבריסקו יעבור משבר ויחזור לשתות. "זה קורה כשהשוטרים נאלצים לצפות בהוצאה להורג בזריקה", הוא המשיך, "זה לא מרפה מהם, כל אחד מהם מתמודד עם זה אחרת. זו אחת ההזדמנויות היחידות שבהן נחשף משהו מהחיים הפרטיים של הדמויות, ואנחנו אהבנו את זה. קשה לומר שמאז הפכו את הסדרה לאופרת סבון, אבל יש התייחסות גדולה יותר לפרט". ושוב התייחסות לסוגיה פוליטית מובהקת – הוצאות להורג, מנקודת מבט ליברלית.

בראט, המגלם שותף חדש של אורבך, היה מרוצה מהשינוי. "בהיותנו שחקנים, אנחנו אוהבים לשחק", הודה בפשטות. הוא חתם את דבריו בהסבר על השוני בין שני הבלשים ולמה בעונה הזו הם מסתדרים טוב: "כי בריסקו נהיה ליברל רכרוכי ואני ימני ושמרן קיצוני, אז נפגשנו באמצע".

מאז חלפו שני עשורים לערך. הליברליזם של 'חוק וסדר' נעלם, ואת מקומו החליף תור הזהב של הטלוויזיה. הטלוויזיה בכבלים עקפה מזמן את הקולנוע ההוליוודי. היום כולם רוצים סדרת טלוויזיה משלהם, אפילו מי שאינם ערוצי טלוויזיה – כמו חברות האינטרנט אמאזון, נטפליקס ויאהו. והשחקנים נוהרים אל המסך הקטן בשמחה ובגאווה. סם ווטרסטון הוא אחד מהם. היום, יש להניח, הוא כבר לא היה נעלב כל כך מהשאלה על "המעבר", אבל תמיד יש סיכוי שהיה נעלב ממשהו אחר.

משפחת 'חוק וסדר', בקיצור

'חוק וסדר' (1990–2010)

סדרה ששילבה בין עבודת השוטרים לעבודת הפרקליטים. כל פרק מתחיל במציאת גופה ונמשך עד שנגזר דינו של הפושע. גם היום, חמש שנים אחרי ירידתה, מתקיימת הנוסחה שמצליחה לספר סיפור טוב ב־50 דקות, בזכות השידורים החוזרים האינסופיים שלה.

'חוק וסדר: מדור מיוחד' (1999 – היחידה שעדיין משודרת)

סדרה שעוסקת ביחידה שמטפלת בעבירות מין. הפורמט שלה פחות נוקשה במסגרתו מזה של סדרת המקור. בניגוד לתנודות ולתחלופה הגדולה באנסמבל של 'חוק וסדר', כאן כוכביה נשארו איתה כמעט לכל אורך הסדרה. זו שלוחת הסדרה היחידה שעדיין מופקת כיום, והיא משתלבת היטב עם עלילותיה המטורללות (המעוררות חשד כי יש מי שמתגרה מינית מהן) עם שאר סדרות הפשע מעוררות הגועל.

'חוק וסדר: כוונה פלילית' (2001–2011)

הסדרה, ששודרה תחילה באן־בי־סי כמו אחיותיה ועברה לרשת הכבלים יו־אס־איי (השייכת לאן־בי־סי יוניברסל), עוסקת ביחידה המטפלת בעבירות של אנשים חשובים ועשירים. הכוכב שלה, וינסנט ד'אונפוריו (שלקראת סיומה הוחלף בג'ף גולדבלום), גילם בלש שהיה סוג של פרופיילר גאון.

'חוק וסדר: משפט וצדק' (2005–2006)

הסדרה התרכזה אך ורק בתהליך המשפטי, והציגה את האופן שבו הן התביעה והן ההגנה מתכוננות למשפט, אבל לא נגעה בזירת הפשע ובחקירה. בראשה עמדו הפעם נשים, לא בהכרח בעלות מראה של דוגמנית (ביבי ניווירת', למשל), כפי שרוב התובעות בסדרות 'חוק וסדר' נוטות להיות. אולי בגלל זה, ואולי לא, הסדרה נמשכה רק 13 פרקים, שלשניים מהם הספיק ג'רי אורבך להצטלם לפני מותו.

'חוק וסדר: לוס אנג'לס' (2010–2011)

על עליית הסדרה הזו (היחידה שלא התרחשה או צולמה בניו יורק, אלא בלוס אנג'לס, כפי שמספר שמה) הכריזו כאשר נודע כי מבטלים את הפקת הסדרה המקורית. אחרי עונה אחת, בת 22 פרקים, הוחלט על ביטולה.

–

• תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
• מין פריצת דרך // מיניות בסדרות טלוויזיה אז והיום // מאת רותה קופפר
• זהירות, מצלמים // כך נראתה תעשיית הטלוויזיה בשנה שבצל הקורונה // מאת רותה קופפר