חשוון תשנ"ב. גיליון 189 של עיתון המתנחלים 'נקודה', הראשון בעריכתו של אורי אליצור ז"ל, כבר מוכן לדפוס. הדי הסירנות שרדפו את שני פיגועי ההתאבדות הרצחניים ברמת־גן ובירושלים בחודשי הקיץ עוד נשמעו בין דפיו, כך גם צלילי טקס החתימה של הסכם אוסלו ב' הטרי. בשער הגיליון הקודם, האחרון תחת שרביטו של העורך המיתולוגי ישראל הראל, צוטט שיר פרי עטו של אורי צבי גרינברג, שנכתב כ־50 שנה קודם לכן, ושנחתם במילים: "ורגלַי על גדותיה/ פוסעות כרגלי האומלל בנביאיה/ של ארץ אובדת באשמת שׂריה". המאמרים בגיליון המתוכנן היו גם הם ברוח זו, אלא שאז התברר דבר הרצח, ובתוך שעות דחוסות ולחוצות הגיליון שינה פניו. מאמרי הביקורת המתוכננים נגד הממשלה ותפקודה נגנזו; מאמרי ביקורת פנימית וחיצונית מילאו את מקומם. בשער הגיליון שהודפס בסופו של דבר עמד ארונו של ראש ממשלת ישראל שנרצח בידי יגאל עמיר. תחת התמונה הודפס הפסוק: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ השם, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא). מעט מן הקוראים זיהו את הרמז שבכותרת, שהסתירה את הפסוק הקודם לזה: "יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". נראה כי בנקודה זו התחיל הוויכוח הפנימי בעניין אחריות הימין הדתי לרצח, ויכוח שיתגלגל ויתעצם בפורומים שונים לאורך השנים. הוויכוח שמחוץ למחנה, לעומת זאת, התנהל רק למראית עין. שם התשובה הייתה ברורה ולא נתונה לוויכוח. היא נשמעה שוב ושוב, בדרך כלל במעמד צד אחד. בשם ההתנגדות להסתה נגד רבין, השתוללה הסתה פרועה נגד הציבור שנחשד בהסתה. מחנה הסרוגים הואשם קולקטיבית בגלל בחור צעיר אחד שהכיפה שעל פדחתו לא ידעה מגע מסרגה מעולם.
הבחור מהרצליה שגדל בישיבת 'היישוב' התל־אביבית, הרחק ממוסדות החינוך ותנועת הנוער של בני־עקיבא, הביא למצעד חקירות נגד רבני הימין. כשהוא יורד להגנה, מצא עצמו אותו מגזר נטול קול, וממילא גם נטול כל אפשרות לבדק בית פרופורציונלי. בנקודה זו נפערה התהום. לצד צעדים בוני אמון בדמות תכנית הרדיו 'המילה האחרונה', ארגון 'צהר', עמותת 'צו פיוס' ומיזמי אחדות אחרים, נוצר גם הייאוש הדתי־לאומי מהאפשרות להיות נשמע ומתקבל. אולם השבר שעלה על גדותיו השקה מבלי משים את זרעיה של האליטה הדתית־לאומית. הרציונל היה: אם דוחקים את עמודותינו לעמודים האחוריים של התקשורת, נבנה חלופות משלנו. כך החלו לצמוח ולהתבסס כלי תקשורת ימניים דוגמת 'מקור ראשון', פורומים משפטיים דוגמת 'קהלת', והמכון לאסטרטגיה ציונית הלך והתבסס. בשלב ההוא עוד לא הייתה יומרה להשפיע על השיח, אלא קודם כול להשתתף בו, ולהוציא החוצה את הקול החנוק שכל הבמות האחרות סירבו להשמיע. בצד זה, באיחור של לא פחות מעשור, נענו צעירי המגזר לקריאתו של אורי אורבך ז"ל מ־87' – "הטובים לתקשורת". עמית סגל היה אז עדיין נער בר־מצווה, רועי שרון לוחם בצה"ל – בראשית שנות האלפיים ימצאו עצמם בלב התקשורת הכללית. אחרי ההלם המשתק הראשון, הגב התיישר והמגזר סירב לשוב לספסלים האחוריים של ההובלה. נראה שממש שם נולדה הסיסמה "לא מתנצלים", שתגיע ברבות הימים לקמפיין הבית היהודי על המדיניות הרצויה בזירה הבינלאומית, עם קריצה פנימית של המגזר המדובר.
ובכל זאת, עד היום מאמרים מימין חשופים לתגובה קבועה של "עשרים שנה ולא למדנו שום דבר". הימין אולי חילץ עצמו מדוכן הנאשמים, אבל הוא עדיין על תקן חשוד.
.
אורלי גולדקלנג היא סגנית עורך 'מקור ראשון'
.
20 שנה לרצח רבין – לכל הכתבות >
