fbpx

שלום חבר אמת | מאת אלון פנקס

0

יצחק רבין אהב את אמריקה.

לימים היה לראש הממשלה הראשון שהבין לעומק את ארצות הברית של אמריקה. הכיר בעוצמתה, למד להוקיר את מוסדותיה ותהליכיה, התמצא בנבכי מערכת הביטחון האמריקאית והכיר את אבני הבניין של הפוליטיקה הוושינגטונית ואת מעגלי ומשולשי העוצמה שמניעים אותה. רבין לא תמיד היה סבלני לכל ממדי יחסי ארה״ב–ישראל: לא תמיד חיבב את איפא״ק, לא תמיד הייתה לו סבלנות לעסקנים יהודיים או לחברי קונגרס צמאי תשומת לב שהעיקו על זמנו; אבל בשורת התפקידים שחשפו אותו ליחסיה המורכבים ויוצאי הדופן של ישראל עם ארצות הברית, תמיד ידע לתעדף נכון את הנושאים, לקרוא במדויק את המפה האמריקאית, להתעקש על החיוני, להתווכח על החשוב ולוותר על הפחות משמעותי.

מבט על על מיקומו של רבין במסכת יחסי ישראל-ארה״ב מגלה תמונה מעניינת: על ציר הזמן, תמיד הוא היה בנקודות שבהן עוצבו הנושאים המכריעים ועמודי התווך שנושאים עליהם את בניין היחסים, גם אם לא בהכרח תמיד כמקבל ההחלטות העיקרי.

את תמונות מלחמת ששת הימים זוכרים לפי מטוסי מיראז׳ צרפתיים וטנקי צנטוריון בריטיים. אבל כרמטכ״ל, היה זה רבין שעמד בראש צה״ל, שקיבל כבר ב־1965 טנקי פטון, ושביקש וקיבל מארצות הברית – (באמצעות לוי אשכול ולאחריו גולדה מאיר) את מטוסי הסקייהוק והפאנטום אף־4. האחרון סופק רק ב־1969, לא לפני שרבין, כשגריר בארצות הברית, שכנע את הממשל לנתק זיקה בין נוכחות צבאית אמריקאית בישראל לאספקת המטוס המתקדם. שני המטוסים, מכפילי כוח ועוצמה אווירית, סופקו אמנם בהקשר אזורי של המלחמה הקרה, כשברקע מלחמת ויאטנם, אבל להחלטה תרם מבצע ׳יהלום׳ ב־1966 שבו ערק טייס עיראקי עם מטוס מיג־21 סובייטי, שהיה יעד מודיעין צבאי עליון עבור ארצות הברית.

כהונתו של רבין כשגריר בוושינגטון, למן פברואר 1968 ועד 1973, הייתה פורייה ביחסי ישראל–ארה״ב עוד יותר. אף ששמעון פרס הוא זה שהגה והטמיע את העמימות הגרעינית (״ישראל לא תהיה הראשונה שתציג נשק גרעיני למזרח התיכון״), לרבין מיוחסת הפעילות הענפה שהביאה את ממשל ניקסון ב־1969 להחלטה שלא לעסוק בפומבי, בפולשנות או בבוטות, במתרחש בדימונה.

רבין, יזכירו היסטוריונים של היחסים, שגה כשהביע תמיכה בבחירות 1968, ושוב בעדינות בבחירות 1972, במועמדות ניקסון. אבל ההיסטוריה המוסמכת של היחסים תזכור לו את הנושא הגרעיני ואת התיאום עם ארצות הברית, בין השאר סביב הסיוע לחוסיין מלך ירדן כשברקע איום צבאי סורי ב־1970. אותו ניקסון הוא זה שלאחר מלחמת יום הכיפורים שיקם את צה״ל, בנה שלושה שדות תעופה צבאיים בנגב ומיסד את הסיוע הצבאי שישראל מקבלת עד היום – במסגרת ״היחסים המיוחדים״.

שני אירועים משמעותיים, בהקשר אמריקאי, אירעו בכהונתו הראשונה של רבין כראש ממשלה בשנות ה־70. הראשון, ב־1975, היה ה״הערכה מחדש״ של ממשל ניקסון־קיסינג׳ר על היחסים עם ישראל. לכאורה, על רקע הסכמי הביניים. למעשה: ניסיון אמריקאי שהצליח לקרב את מצרים, וארבע שנים מאוחר יותר היה הבסיס לשלום עמה. השני היה נפילת ממשלתו עקב חילול שבת, בטקס קבלת מטוסי ה'אף־15' בסוף 1976.

זיכרון כהונתו השנייה צרוב במשפט אחד אלמותי: "שלום חבר", מפי הנשיא ביל קלינטון בלוויה בהר הרצל. המשפט הזה, אף שביטא אבדן אישי ורגשי מבחינת קלינטון, קיפל למעשה שלוש שנים שבהן רבין הביא למיצוי מרבי את הבנתו ואהבתו לארצות הברית – הבנה ואהבה שהביאו לשיתוף פעולה, שלא היה דומה לו מאז.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook