fbpx

במותו ציווה לנו כאוס // קווים לדמותו של רבין כראש ממשלה, ולדמותה של ישראל אחרי הרצח מאת רן אדליסט

0

לפעמים, כשאנשים מושכים אנחת ייאוש נוכח קריסת המערכות הנוכחית, הם מנסים להיאחז באיזה 'אילו' נוסטלגי, רווי בניחוח מריר של החמצה. "הכול היה נראה אחרת אילו הכדור לא היה קטלני ורבין, הפצוע שהחלים, היה מסתער כארי על המתנחלים". או: "אילו המאבטחים היו עוצרים את יגאל עמיר (מה שאולי היה מביא את האחרון לכנסת בסוף, בסצנריו אחר) היו נחשפות הפנים האמיתיות של הציונות הדתית".

אז תרגיעו. רצח רבין לא שינה דבר. מורשת בגין, שאיחד את קואליציית הדחויים, הייתה מוגשמת בדיוק במתכונת ממשלת ישראל הנוכחית. זאת לא ספקולציה, זאת הדמוגרפיה טמבל. רבין עצמו, אילו לא נרצח, היה מבטל את ה'אילו' האלה בהינף יד ג'ינג'י קצר רוח, ומוסיף בבריטון העמוק שלו, מה שהיה בעיניו שיא השנינה: אילו לסבתא היו גלגלים.

ואף על פי כן, כשנרצח רבין נרצח חלום המדינה היהודית-חילונית-דמוקרטית. מאז, ברביעי בנובמבר מדי שנה, כמו בטקסי הלוויה מאפיונריים, לובשים מסיתי הכיכר של אז ארשת של אבל תהומי. הם פוסעים מעדנות אל מעמד הזרים, מעפעפים בעיניים מגולגלות כלפי שמיא ועולים בצעדים מדודים אל הפודיום כדי לשאת דברי נחמה וישועה ותוכחה. אחרי ביקור נתניהו במרכז רבין, בפתיחת תערוכת 'אנטבה', שיגר מפקד הפריצה במבצע מוקי בצר מסרון נזעם לדליה רבין. משהו בנוסח 'הרצחת וגם ירשת' וגם: רבין לא היה מסכים.

צניעות בולטת

20 שנה חלפו מאז הרצח. על פי כל מדדי האושר, מאז ועד היום, מרבית אזרחי המדינה היהודים באותן שנים היו מאושרים בחלקם. אפילו חגי חיטרון מבקר ב'הארץ', כתב: "צריך להודות, השנה הייתה מצוינת במוזיקה הקלאסית". בפועל, היו אלה 20 השנים החשוכות ביותר בתולדותינו, והשיא עוד לפנינו.

הלחץ המתמשך הפך את השטחים, שהיו מיועדים להסדר, להר געש. הייתה אינתיפאדה ופיגועים גם בקדנציות שלו, אבל רבין זיהה את הסיבות, ובכהונתו השנייה הלך על אוסלו ועל הסדר עם הפלסטינים ונגד המתנחלים. המהלך היה אמור ליצור מציאות של שתי מדינות, "כדי לא להגיע למדינה דו־לאומית", כפי שהסביר את אוסלו. כשהלך בא המבול. מאז אלה הן 20 שנות חיים בבועה, כאילו נורמלית. ההתנתקות והמצור על עזה בלא־המשכיות בגדה גרמו להתפרצויות אלימות בסדר גודל של 'מבצעים' תקופתיים וגביית מחיר מצטבר בחיי היומיום. במקביל ישראל הופכת למדינת אפרטהייד, הרקמה החברתית מתפרקת, והלאומית 'מתחזקת' ומתחרדת. עדיין יש כאן קליפה דקה של חברה כמו־נורמטיבית, והיא משווקת לעולם כישראל האמיתית, אבל גם היא נסדקת והולכת. יש עוגנים כמו הייטק ובג"ץ, פרס נובל אקראי, תרבות, משלחת צה"ל לאזור מוכה אסון. ובעיקר יש את תל־אביב. מדובר כאילו בחברה מערבית, אבל זוהי מצגת שווא. גם הנתונים על כך שאנו אחת החברות העניות בעולם המערבי מעידים על כך. עוני הוא בורות ונחשלות.

לעומת מופעי האגו והרכושנות הפרועים של שרון ופרס, ברק ונתניהו; רבין, כמו שמיר ובגין, היה מופת של צניעות שהתחפשה לענווה (לא להתבלבל עם אגו). פרס אולי לא נהנתן־בולמוס כמו שרון, ואיננו שואו־אוף ברמת השחץ הנובורישי של הזוג המלכותי הנוכחי, אבל הצריכה היומיומית של כבודנות כמעט נואשת שלו עלתה לעם ישראל לא פחות משחיתויות האחרים. שלא לדבר על הפקרות ביטחונית. רבין, לעומתם, היה מגדלור של רציונליות שפויה בניהול עסקי ביטחון ומדינה.

כיכר מלכי ישראל, שלושה ימים אחרי רצח רבין // צילום: סבן נקסטרנד, איי־אף־פי, אימג׳בנק

כיכר מלכי ישראל, שלושה ימים אחרי רצח רבין // צילום: סבן נקסטרנד, איי־אף־פי, אימג׳בנק

לא עזב את הפלמ"ח

שלא תהיה כאן טעות. רבין לא היה צמחוני. בטח לא 'פיסניק'. כשהיה צריך לשבור רגלים וידיים באינתיפאדה הראשונה, לא היסס. כשהיה צריך לגרש מאות פעילי חמאס, גם לא. עד ש'התפכח', היה נץ מיליטריסטי מיום שעמד על דעתו כמפקד צעיר בפלמ"ח. בסיום מלחמת השחרור נאספו כוחות פלמ"ח בבית ישראל, ליד לוד. ההנהגה הפוליטית של הפלמ"ח, טבנקין, גלילי ואלון, הטילו על אליהו סלע, קצין המבצעים של חטיבת 'הראל' לתכנן את כיבוש הגדה. "אם היו פוקדים עלינו, אני בטוח שהיינו כובשים כבר אז את הגדה", סיפר סלע בסרט 'סלע קיומנו'. בן־גוריון לא אישר את התכנית, דחק את ההנהגה הפוליטית, הסוציאליסטית, מתהליך קבלת ההחלטות, פירק את הפלמ"ח, וכמעט הדיח גם את רבין, שלא ויתר על הלוחמנות הטבועה בו.

כשהיה אלוף פיקוד צפון בשנות ה־50, אימץ את תורת הפרובוקציות כדי לערער את השליטה הסורית בשטחים המפורזים על פי החלטות האו"ם. "מכרה זהב של פיתוח תקריות גבול", הגדיר את ייזום התקריות מצדנו. כרמטכ"ל, בנה את צה"ל שלפני מלחמת ששת הימים כצבא שאמור להתמודד עם כל מדינות ערב; את הניצחון קיבל כסגירת מעגל לאחר ה'בכייה לדורות' – כך כונתה בפלמ"ח אותה החלטת בן־גוריון שלא לכבוש את הגדה. האסטרטגים של אמ"ן הסבירו אז שבמקום 985 ק"מ של גבול זמני מאז הסכמי שביתת הנשק ב־1949, יש לנו כיום רק 650 ק"מ עם מגננות אסטרטגיות, כמו תעלת סואץ, הירדן ממזרח וקו המצוקים של הרמה בצפון. רבין הרמטכ"ל אימץ בהתלהבות: "אלה הם קווי ההגנה הטובים ביותר".

כרמטכ"ל, הריץ מגוון תכניות להחזיק בשטחים מיד אחרי המלחמה. כבר ביום הראשון ללחימה שיגר הפרקליט הצבאי הראשי שלו, מאיר שמגר, מסמך לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ"ל. הכותרת: "דרכי חקיקה בשטח כבוש". כבר ביום השני למלחמה מונו שלושה מפקדים צבאיים לשטחי הממשל החדשים: סיני, רצועת עזה והגדה המערבית, ודנו בעיתוי הפעלת הממשל הצבאי והסדרת פעילות מערכת הביטחון בשטחים הכבושים. רבין חתם. בהמשך, כשגריר בוושינגטון, ניהל שיחות גישוש על עתיד השטחים. לא היה מופתע ונרגז ממנו כאשר האמריקאים הציגו בפניו מכתב של לוי אשכול, מיד אחרי המלחמה, על נכונות לסגת לקווי 67'. רק כאשר חיכך כמה מרפקים במינגלינג הוושינגטוני, למד רבין להבדיל לא רק בין סינגל מאלט לסתם ג'וני ווקר, אלא גם בין כוח למגבלות על כוח. ועל הצורך בהפרדת הדת מן המדינה. וטניס. וקורט קפיטליזם. אלא שגם ההתערסלות המרופדת בחיק העילית האמריקאית לא קלקלו אצלו (בניגוד ללאה אשתו), את הפשטות הפלמ"חניקית. דווקא הריחוק עשה אותו רגיש יותר לנפילת חללי שווא וחיי אדם בכלל (אלה הסימנים שדליה, בתו, נותנת בו).

לקחי סבסטיה

כשנאלץ, לאחר אוסלו, כראש ממשלה, ליישם את הסכמי הביניים מול המצרים ב־1976, התנגשה סדרת החינוך שעבר בוושינגטון עם מורשת הפלמ"ח. רבין היסס ארוכות. ההסכם חייב להסיג את צה"ל למעברי ה'מיתלה' וה'גידי' בסיני, לוותר על מאגר הנפט בראס סודר, ולאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ. רק לאחר שארצות הברית איימה בסנקציות, נסוג רבין מן התעלה. אריק שרון, שהיה עוזרו, התפטר ("ההסכם מסכן קיום ישראל!").

כישלונו הגדול כמנהיג היה אז, בקדנציה הראשונה שלו. בדצמבר 1974, בעוד משקעי האבל והזעם על תוצאות מלחמת יום כיפור החלו מידפקים על דלתות התודעה של ציבור מוכה, שחררו משה לוינגר וחנן פורת את השד ההתנחלותי מן הבקבוק. העלייה לסבסטיה הייתה אבן הדרך המשמעותית ביותר. המתנחלים הטריים נתמכו כמובן מימין, אבל גם חברים לדרך של רבין עצמו היו בחבורת ארץ ישראל השלמה. חיים גורי ואברהם יפה, למשל. רבין ושר החוץ יגאל אלון, שהבינו את פוטנציאל הנפץ, החליטו לפנות את הפולשים לסבסטיה. פרס, שר הביטחון, כריבון החוקי בשטח הכבוש, תמך במתנחלים תוך הזרמת סיוע לוגיסטי. הוא העריך שאם יחניף לימין, יצבור נקודות באגף הדינמי של החברה הישראלית. בינתיים, שיחק אותה יהודי רחמן שלא מגרש יהודים ושומר על אחדות העם, בעוד רבין מתעקש לפנותם וסופג את מטחי הימין.

בעודם שני אלה מתקוטטים, צף ביניהם ישראל גלילי, יועץ הסתרים של גולדה לשעבר ואיש ארץ ישראל השלמה. גלילי תיחמן שם אחת מאותן פשרות שכולן להטוטי מילים וערפילי תוכן; הוא 'מסמך גלילי', אבי אבות השקר הישראלי, האומר הכול כדי לרצות את כולם בעודו עושה הכול כדי להחזיק בשטחים. רבין בלע בחימה ג'ינג'ית את התעלולים של גלילי ופרס. הייתה לו קואליציה פריכה והוא היה זקוק לשניהם ולאנשיהם כדי להשלים את הסכמי הביניים לקראת שלום עם מצרים, שם היה הראש שלו אז. הוא ודאי לא רצה ליידע איש, ודאי לא את החבורה המתלהמת של הימין, אבל גם לא את מקורביו, למעט כמה שותפי סוד. הוא הורה לראש ה'מוסד' יצחק חופי לפתוח במגעים מול חסן תוהמי, שליחו של סאדאת, בחסות חסן מלך מרוקו. הדיל היה נסיגה מכל סיני תמורת שלום מלא. הוא עצמו, רבין, נסע למרוקו בחשאי, חבוש פאה וממושקף, כדי להבטיח שהעסקה תמשיך להתגלגל.

אבל אז הגיעו ה־F15 וההזדמנות של המפד"ל להתגרש מהמפא"יניקים, וחשבון הדולרים והחתרנות של פרס, וכמובן – מנחם בגין שזכה, לאחר שנישא על גלי העוינות לכל מה שהוא אשכנזי חילוני וחלש אופי שנסוג מחלקי ארץ. בהמשך, לאחר שנאנס בידי הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, שר הביטחון דיין ושר החוץ ויצמן, חתם בגין על ההסכם שבישולו החל בימי רבין. מאז נוהגים שוטים לומר שרק הימין יכול לעשות שלום. שוטים גמורים אומרים שרק ביבי יכול.

רבין ופרס, 1975 // צילום: לע״מ

רבין ופרס, 1975 // צילום: לע״מ

משל לבנון

שמיר שהחליף את בגין היה נוקשה ממנו. כשם שברור שממשלת הימין של נתניהו לא תחזיק מעמד מול העולם, כך לא החזיקה ממשלתו של שמיר. רבין ארב בשקט, גם אם לרגעים היה משוכנע שקאמבק שלו הוא רק פנטזיה ותו לא. סכר היאנג צה בסין הוא ספוג דולף לעומת נוקשותו של שמיר בענייני ארץ ישראל שלו; והממשלה קרטעה עד ניצחון רבין בבחירות 1992. רק אז התפנה לקרב על הסדר מדינתי עם עראפת והפלסטינים.

גם לשרון, באותם ימים טוען לכתר בליכוד, היו תכניות להסדר מזרח תיכוני. שניהם הבינו שלא ניתן לפתור את הבעיה הפלסטינית בלא שתהיה להם מדינה. עשר שנים קודם לממשלת רבין השנייה, ב־1982, פלש שרון בחסות בגין ובאמתלות שווא ללבנון. הרעיון היה להמליך את המיעוט הנוצרי על הרוב השיעי. השלב ההזוי של 'אורנים ענק' של שרון היה להמשיך מלבנון, לחסל את השושלת ההאשמית, להמליך שם משת"פ נוסח הג'מאיילים בלבנון, ולהקים בירדן את המדינה הפלסטינית. הרציונל חסר הרציו והסיכויים של שרון היה שמדינה פלסטינית בירדן תותיר את הגדה בידי ישראל. שרון כמובן לא שיתף בתכנית העוועים שלו את האמריקאים, שהעניקו ועודם מעניקים לירדן חסות.

רבין, כראש ממשלה שהתעשת מהזיות ארץ ישראל השלמה וחזה בהתרסקות המדממת של המגלומניה השרונית, הלך לצד ההסדר עם הפלסטינים לשלום עם ירדן, כשהוא משתף את נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. ב־1994 נחתם חוזה השלום בין ישראל לירדן, ומכאן פנה רבין לעשות סדר עם המתנחלים והסדר עם עראפת. המחיר היה התנגשות חזיתית עם גל הימין המתלהם, מהמרפסת בכיכר בירושלים עד הרחבה בכיכר בתל־אביב. וכדור בגב.

שומר סף

השאלה הגדולה היא מה היה קורה אלמלא נרצח. עד לאן היה רבין מרחיק בהתמודדות מות חזית הימין. את התשובה כמובן לא נדע, אבל אנחנו יודעים דבר או שניים על האיש ועל בית הגידול שלו: רבין וחבריו לוחמי מלחמת השחרור היו 'האחרונים על הרכס' (כותרת ספרו על הפלמ"ח של יצחק טישלר). דדו, בר־לב, ברן, פלד, עמית, ויצמן וגם אריק שרון. הם אלה שחצו בדם את כל מלחמות ישראל, והם אלה שהיו בנויים מנטלית לשבור את המתנחלים על רבניהם, כולל סיירות המדובללים על הגבעות. רבין, שלפני 20 שנה היה אחרון הנציגים שלהם בעמדת כוח – "פרופלורים", כינה את המתנחלים והניע את ידו בביטול אופייני, כשאמרו לו ש'הם' לא יאפשרו לו להחיל את מדיניות הפשרת היחסים עם הפלסטינים והקפאת הבנייה בגדה (וגם לא לסגת מן הגולן).

קרה לו מה שקרה למאות ואולי אלפי ביטחוניסטים; 'שומרי הסף', מכנים אותם היום בעקבות סרטו של דרור מורה. הם אלו שחוו מלחמות, הקריבו קורבנות וידעו לשרטט את הקו שבין איום קיומי עד 1967 לבין הטירוף המשיחי שהחל אחרי מלחמת יום כיפור. כמוהם, ידע רבין להעריך בעין קרה את יחסי הכוחות בינינו ובין הפלסטינים והעולם הערבי והעולם בכלל, והחליט להגיע לשלום ובמחירי השוק; הן בגלל חוסר התוחלת של מלחמות שווא והן משום שהתמשכות המלחמות מכרסמת ברקמה החברתית.

איני בטוח כמה ה'מוסר' היה שיקול, אבל אני די משוכנע שהחוק, ההגינות וה'פייר פליי' שיחקו תפקיד מכריע. כך גם היחס לערבים אזרחי ישראל. לא ברור אם זה מעודף אנושיות או חשבון קר של שיכוך סכנה פנימית. מה שברור הוא שרוב ערביי ישראל זוכרים את תקופת רבין כתקופת הזהב של יחסי יהודים–ערבים במדינת ישראל.

המוסר, בפניו האחרות, היה נוכח בוודאות. כראש ממשלה הוביל מדיניות של אפס סלחנות לשחיתות. כך בקדנציה השנייה, כשיועצו הקרוב שמעון שבס, נחשד בקשרים עסקיים תוך שימוש בקשרי הלשכה, וסולק בו ביום; וגם בראשונה, כשסירב לגבות חברים למפלגה כמו אברהם עופר (שרק נחשד והתאבד) ואשר ידלין (שהואשם ונכלא). ההתפטרות שלו עצמו, בעקבות סיפור חשבון הדולרים, נראית מגוחכת כיום. לא משהו שהיה עובר כיום את סיפו של עורך מדור כלכלה, בקושי רכילות.

רבין, מפקד צעיר בפלמ״ח, בסיור בנגב עם דוד בן־גוריון // צילום: לע״מ

רבין, מפקד צעיר בפלמ״ח, בסיור בנגב עם דוד בן־גוריון // צילום: לע״מ

כך התפרקנו

כדי להשיג את מטרת העל שלו – הסדר עם הפלסטינים – עשה רבין בדיוק מה שעושה כל פוליטיקאי כדי לזכות בהישג אסטרטגי; כולל מנהיגי ימין שקונים גולגלות, קולות וידיים כדי להמשיך ולהחזיק בשטחים. באוסלו ב', כשמולו הצונאמי של הימין, קנה כמה מחברי סיעת צומת. בהמשך, כשרצה לקדם את המהלך, לא הייתה לו שום בעיה ללכת ליועץ המשפטי לממשלה ולתבוע ממנו לסגור את תיק השוחד של דרעי. יש גנבים גדולים ממנו, אמר ליוסף חריש. זה התעקש, והוחלף בידי מיכאל בן יאיר (שלא שיתף פעולה גם הוא).

הבעיה עם רבין הייתה, שחרף ההתבוססות בבוץ הפוליטי, הוא לא היה באמת פוליטיקאי. בגיחותיו מביתו ברמת אביב ומלשכתו בירושלים אל 'העם', הוא לא העריך את עוצמת החיבור בין הלהט המשיחי של המתנחלים וגל המעמקים העוין של קואליציית הדחויים של בגין – קואליציה שהייתה אמורה ללכד את שותפיה, ובעצם הפכה את ישראל לחברת שבטים. אולי הדבר הבולט ב־20 השנים האחרונות מאז רצח רבין, הוא שרטוט הגבולות הברורים בין מדינת תל־אביב למדינת ירושלים. האיים של מדינות ירושלים ותל־אביב נמצאים בכל יישוב ועיר; והסימביוזה שלהם היא עם ערי הבירה שלהם, תל־אביב וירושלים, ולא עם שכניהם. לא צריך להסתייע במחקרים אקדמאיים ובמספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי להיווכח, 20 שנים מאז הרצח, שהגל של 'אנחנו' ו'הם' לא שכך אלא גבר. די בשיטוט אקראי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, ברחובות ובמרכזי הערים, או להשתתף מדי פעם בטקסים צבאיים ומופעים אזרחיים או לחלוף על פני שערי בתי הספר והישיבות. דתיים–חילוניים, עשירים–עניים, אשכנזים–מזרחים – כולם נגד כולם וכל אחד לביתו.

אגב, רבין עצמו מעולם לא היה 'חברתי', חרף בית הגידול שלו אצל אמו "רוזה האדומה" הסוציאליסטית הידועה. כמי ששירת בוושינגטון וקנה את הקפיטליזם האמריקאי כפשוטו, הלך רבין, בקטנה, על הפרטות וכוחות שוק. את הדרך פרצו בגין ושר האוצר שלו שמחה ארליך, שדחפו לליברליזציה וצמצום מעורבות הממשלה. מאז רבין, ב־20 שנות הימין והכלכלה החופשית נוסח נתניהו, צמחו הטייקונים של הקפיטליזם החזירי וגדל הפער בין עשירים לעניים. וכמו בארצות הברית, רשויות החוק והאכיפה הפכו להיות זרוע הביצוע של המדינה התאגידית.

סוף דבר

במישור המדיני והביטחוני (שם מכובס לביצת הדמים מול הפלסטינים) ירש נתניהו א' את רבין וזיגזג בין אסון מנהרת הכותל לוויתור הכנוע על חברון, תוך מתן רישיון התפרעות למתנחלים. אחריו נקלענו לסחרחורת ברק מהנסיגה מלבנון, עבור בפיאסקו קמפ דייוויד, עד ההתעוררות המאוחרת בוויתורי טאבה, כשברק כבר זוהה כסוס מת בבחירות מול שרון. אחריו, שרון נסוג מעזה רק לאחר לחץ אמריקאי מאסיבי להסרת המאחזים הבלתי חוקיים, שאותם הבטיח להסיר ולא קיים. במקביל, העמיק את האחיזה (כיבוש) בגדה ויצר את התנאים להשתלטות חמאס. כמו בכל פעולותיו, סבא שרון בישל דייסה רעילה והשאיר לבאים אחריו לאכול אותה. אולמרט אכל, תושבי עוטף עזה אכלו, ורק לנתניהו ב' לא נותרה דייסה. אז הוא בישל מלוא הסיר הנפוח דייסה רעילה משלו.

בתיאבון.

מקבץ זיכרונות קטן

במלחמת לבנון 1982 ייעץ ח"כ האופוזיציה יצחק רבין לשר הביטחון אריק שרון, בענייני טרור. לכל אדם בר־דעת היה ברור שטוב לא יצא מהמהלך האווילי הזה. ב־26 ביוני, בעוד השליח האמריקאי פיליפ חביב תופר את הפסקת האש, השלים צה"ל את כיתור ביירות וניתוקה ממקורות חשמל ומים. עצתו של רבין לשרון אז הייתה להדק את המצור (להרעיב ולהצמיא חצי מיליון תושבים), כדי להכניע סופית ואז לשבות את עראפת ומטהו. זו הייתה עצה גרועה, שנבעה הישר ממיצי הקיבה הלוחמניים של פלמ"חניק שעדיין נלחם על קיום המדינה.

שנים אחר כך, ישבתי איתו, כדי להבין כיצד טיפס על הר העצה הרעה הזו ואיך הלכת מאיתנו יא רבין. התוצאה הייתה עשרה עמודים רושפים במגזין 'מוניטין', ניתוק זועם מצדו, ונידוי על גבול הצרעת מצד המאפיה של לאה רבין והחברות. כעבור שנה רץ רבין לראשות הממשלה. ניבה לניר, עוזרתו, החליטה שהקטטה מיצתה את עצמה והכי חשוב לשלב ידיים כדי 'לנצח את הרעים'. תבוא ליצחק, אמרה, נלחץ ידיים ונסגור את העניין. למה לא, אמרתי. נסעתי לבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון. 'קנוסה' נמצא במילון של מי שחושב שלנצח את הרעים גובר על האגו.

עליתי לקומת יושב הראש. קרה משהו, אמרה לי לניר שיצאה מן הלשכה המאובטחת. המתנתי ליד המדרגות. כשהתכוננתי להסתלק יצאו רבין ולניר. רבין הגיש יד נטולת חיים והמהם משהו כנאנס. החזרתי המהום והוא חזר ללשכתו. המאפיה של לאה והחברות לא סלחה, ופה ושם שמעתי את שריקת הריקושטים. אחרי הרצח, עמדו לאה וחברותיה מידי שישי ליד האנדרטה בכיכר. אסנת מרדור, חברה קרובה, אמרה לי 'תבוא'. 'לאה רוצה שתבוא'. הגעתי. 'אתה רואה', אמרה לאה, 'הם הצליחו'. מרדור הגישה לי את סיכת הפלסטיק של יונת השלום שחולקה אז לכל הבאים. 'לא', אמרה לאה, פשפשה בתיקה והוציאה את יונת השלום המוכספת, יעני, פרייבט קולקשן. 'אתה יודע למה', אמרה. עד היום אין לי מושג.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook