fbpx

20 שנה אחרי פרשת האזנות הסתר: נמרודי מדבר

0

"למרות שעברו 20 שנה ואנחנו מסתכלים קדימה, הפרשה עדיין נותרה כפצע פתוח שלא נותן לי מנוח. הפרקליטות נהגה איפה ואיפה כשבחרה להגן בחירוף נפש על הצד החזק יותר, ומנגד בחרה לצלוב עד מוות את העומד בראש 'מעריב'. מדובר בכתם שחור כהה בדברי ימי עשיית הצדק והמשפט בישראל" (עופר נמרודי)

רגע מוזר כמו זה שהתרחש לפני שנה יכול היה לקרות כנראה רק במסגרת מסכת חייו ותלאותיו של "מעריב". זה קרה בחתונת בנו של רובי קסטרו, צלמו הוותיק של העיתון. שנתיים לפני כן מכר עופר נמרודי את "מעריב" לנוחי דנקנר, ופגש את עשרות עובדי העיתון מול ביתו בסביון ומול משרדי חברת הכשרת הישוב, בדרישה לתשלום כספי הפנסיה שלהם. "איפה הכסף?" קראו שלטי המוחים בהפגנה אלימה. אבל בחתונה של יניב קסטרו, בערב קיץ לח, כל זה נשכח. עובדי "מעריב" הביטו על נמרודי כעל מושיע, התגודדו סביבו וביקשו שיחזור. שלמה בן צבי היה אז המו"ל התורן, והם לא האמינו שהמצב הידרדר בכזו מהירות. כמעט 20 שנה הייתה משפחת נמרודי בעלת הבית ב"מעריב". שנתיים לאחר רכישת השליטה בעיתון, כבר הסתבכה בפרשה שתטלטל את העיתונות הישראלית.
אבל עכשיו, נמרודי נהנה מכל רגע. אנשי "מעריב" לא מזכירים לו את המכירה לדנקנר, גם לא את פרשת האזנות הסתר. זו כבר פרהיסטוריה. אביו, יעקב נמרודי, אמר פעם שכל עוד הוא חי, "מעריב" יישאר בידי המשפחה. המציאות חשבה אחרת. עופר עצמו מתגעגע לימים ההם ברחוב קרליבך. גם אם הוא לא אומר זאת במפורש, אפשר להבין בשיחות איתו שאם חברת האנרגיה שלו תגלה מצבור גדול של גז או נפט, נניח, הוא עוד עשוי לחזור למכונות הדפוס. "מעריב" אף פעם לא היה עסק רגיל, הוא אמר לי בחתונה ההיא, זה היה עסק עם נשמה. לא היה קל לוותר עליו.
כמו רבים מגיבורי הפרשה שטלטלה את התקשורת הישראלית ב־1994, גם נמרודי נותר עם תחושת החמצה ומרירות. "למרות שעברו 20 שנה ואנחנו מסתכלים קדימה, הפרשה עדיין נותרה כפצע פתוח שלא נותן לי מנוח", הוא אומר ל"ליברל" בשיחה בביתו בסביון. "הפרקליטות נהגה איפה ואיפה כשבחרה להגן בחירוף נפש על הצד החזק יותר, 'ידיעות אחרונות', ומנגד בחרה לצלוב עד מוות את העומד בראש 'מעריב'. כל מי שמכיר את העניין מקרוב יודע שמדובר בכתם שחור כהה בדברי ימי עשיית הצדק והמשפט בישראל". בדיוק 20 שנה עברו מהיום בו נחקר נמרודי לראשונה בפרשה. כבר שנים שהוא מסרב לכל בקשה לראיון, למרות הפצרות רבות. למרות השנים שעברו, הוא עדיין נסער כשהוא מדבר על הפרשה. בחדר העבודה המפואר בביתו, הגדוש ספרים ותצלומים של בני משפחה, הוא מצית סיגר, קם מהכיסא בחוסר מנוחה ומרים את קולו. "הפרשה עצרה את התנופה של 'מעריב'", הוא אומר, ומסייג מיד: "אבל לא הייתה אשמה בהידרדרות העיתון. ב־2009 עוד הרווחנו כסף. הכניסה של אדלסון עם 'ישראל היום' והאינטרנט הם שפגעו בעיתונות המודפסת".

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook